מתחת לשמיים

      "תשתחררי מהצבא, ואז תלכי לטרוף את העולם".

"עכשיו מתחילים החיים האמיתיים"

"איזה כיף לך, הכל פתוח בפנייך, התחלה חדשה"

"עכשיו זה הזמן לעשות כל מה שרצית"

אוקי, אבל...

מישהו יכול להגיד לי מה אני רוצה? במה אני טובה?

אתם יודעים שאני לא יודעת להחליט לבד. אני צריכה מסגרת.

ואלוהים יודע כמה לא טוב לי הלבד הזה בבית.

ועכשיו גם אתה תלך.

מה נשאר לי? מי נשאר לי?

הצילו.

השעון מתקתק ואני תקועה.

בעוד פחות מחודש, אתה נוסע לשדה התעופה עם תיק על הגב, שיותר גדול ממך, ועולה למטוס.

נוסע לחוות את החוויה שכל לוחם מחכה לה בסוף השירות- טיול לדרום אמריקה.

ואני מתרגשת, ומאושרת בשבילך. שכנראה תחווה את כל מה שאני לא אזכה.

והלב שלי מתפוצץ מקנאה לאור הנופים והחוויות שאתה הולך לחוות בכל רגע שתפתח את העיניים.

אבל...

אני הרבה יותר פוחדת.

פוחדת שתסתחרר מהנופים ומהחופש- ותרצה להישאר.

פוחדת שתתאהב באווירה, או באחת הבנות.

פוחדת שבמקום לעלות על טיסה לארץ לבד- תישאר עם החברים לעוד כמה מדינות.

פוחדת שככל שיעבור הזמן, הריח שלך ייעלם מהכרית, ומהשמיכה והחולצה שהשארת לי.

פוחדת שכשיהיה לי קשה, לא תהיה זמין, ואני אמצא נחמה בידיים של מישהו אחר.

פוחדת שברגע של חולשה- נחליט שזה נגמר.

פוחדת לאבד אותך.

כי כרגע, אני הכי מאושרת ומאוהבת שהייתי. בלי לשנות את עצמי, ובלי לשנוא את מה שאני רואה במראה.

וזה יקירי- מקום שאיש אינו גרם לי להגיע אליו.

הלוואי ובלחיצת כפתור תהיה בחזרה במיטה שלי.

אחרי שמיצית את החלום, ונשארת במציאות שלנו, מתחת לשמיכה הסגולה.