השעה הייתה 7 בבוקר, הטלפון לא הפסיק לצלצל.
חשבתי שזה קצינים חצופים מהצבא ששוכחים שזה חוצפה להתקשר לפני השעה 8 לשאול שאלות. אז התעלמתי.
אחרי כמה השתקות, התייאשתי ועניתי לטלפון.
מהצד השני של הקו נשמעו קולות יבבה של חברה רחוקה, לקח לה כמה נשימות בין מילה למילה- עד שהבנתי.
הוא נהרג. נהרג..נהרג..נהרג.
אני אלופה בהדחקה, אז אמרתי שאני אדבר איתה יותר מאוחר- וניתקתי.
ניתקתי את השיחה בשוק, עם מבט חלול בעיניים ונכנסתי לyent. היה רשום שם בבירור על קצין שנהרג הלילה. לא היה רשום שם. עוד לא מציאותי.
ירדתי למטה, סיפרתי לאבא.
תוך כדי שהמילים יוצאות מהפה, הן נשמעות באוזן שלי. לאט לאט התקפלתי על הרצפה ודמעות החלו להציף אותי. זה אמיתי.
אחד אחרי השני אני מספרת להם. בכל שיחה אני יותר מתחזקת ומצליחה לנשום.
קניתי פרחים. חיבקתי אותם חזק. יכולתי להישבע שאני מחבקת אותך.
ההלוויה מתחילה.
כל העיר הגיעה. כל החברים שלך מהצבא הגיעו. כל השכבה שלנו הייתה. כולם מסתכלים עליי במבט מרחם ובאים לחבק אותי. מזל שהזר שלך היה מגושם והרתיע אנשים מלחבק אותי בצביעות. אל תגעו בי בכלל. לא עכשיו.
כולם אהבו אותך, כולם כאבו את המוות, כולם היו מזועזעים, כולם דיברו עלייך יפה.
וכולם גם הלכו כשהטקס נגמר.
ואנחנו נשארנו.
עמדנו מסביבך,מחזיקים ידיים, מדברים איתך,עלייך.
ובין סיפור לבדיחה הייתה שתיקה. חיכנו שתקום.
הרי לא הגיוני שנהיה כולנו בלעדייך. אתה לא יכול באמת לעזוב אותנו.
החושך ירד, לא זזנו ממך.
המעלות רק המשיכו לרדת, השמיים בכו איתנו, ואנחנו רק מתקרבים אלייך..רק מתנמכים מעט, שלא תרגיש שאנחנו מעלייך.
אני בטוחה שאם היית רואה אותנו מלמעלה- היית מחייך עכשיו.
מאוחדים,תומכים וכמובן- ממשיכים לצחוק, בדיוק כמוך. קורצים מידי פעם, כי זה מה שמזכיר אותך.
אני אוהבת אותך. ולעולם לא אשכח אותך.
רק תבטיח לי..שכשניפגש למעלה.. אל תזכור לי את החצי השנה האחרונה שהתרחקתי ממכם. תזכור את כל ה8 שנים שלפניה.
תאמין לי- אני אזכור בשביל שנינו.
וכך לימדת אותי עוד שיעור אחרון- לא להתרחק מהאנשים שאני אוהבת כל-כך. גם בתקופות קשות.
השארת אותנו משפחה. משפחה כואבת שממשיכה רק בזכותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
