מתחת לשמיים

 בעוד כמה שעות אני עולה על טיסה, ומתחילה את הטיול הגדול שלי בצד השני של העולם.

וכל מי שנמצא סביבי מקנא בי, ומספר לי איך היה עושה הכל בשביל להתחלף איתי.

ורק אני לא מצליחה להתרגש.

אני כל-כך פוחדת.

אני אפילו לא יודעת למה.

אני שונאת להיעלם לתקופה ארוכה-

אני תמיד מפחדת שכולם ישכחו ממני עד שאני אחזור.

ומעל הכל, איך טסים כשהמדינה במצב כזה?

איך נעלמים לחודשים כשכל בוקר כמות ההרוגים עולה? שזה יכול להיות שוב אחד משלנו.

קמה בבוקר, פותחת את העיניים בעדינות, ניגשת אל מסך הטלפון המהבהב, הודעה על חייל צה"ל הרוג, ראשון במבצע.

לא יכולתי שלא לחוות שוב את אותם תחושות. את אותו העצב שתקף אותנו לפני כמעט חצי שנה.

צעד אחר צעד, הרגשתי איך היום הזה חוזר על עצמו.

עוד חייל נהרג, מאש כוחותינו, הורים וחברים מספרים שהיה מקסים ושרצה לתת הכל למען המדינה.

ואני מכבה את הטלוויזיה.

כל דבר קטן מזכיר לי אותך, וכל דבר קטן מחזיר אותי לתחושות הנוראות ההן.

ככל שעובר הזמן אני נזכרת כמה דברים לא זכית לחוות איתנו, כמה הנוכחות שלך חסרה ומשנה לנו את החבורה.

אני פשוט לא מאמינה עדיין שבאמת איבדנו אותך.

אני מתגעגעת אלייך. בחיי.

אני מקווה שאתה רואה אותנו מלמעלה, ויודע כמה אתה חסר בלב של כל אחד מאיתנו.

אני מקווה שאתה לא משתגע מזה שאם היית כאן, היית בטח באמצע הלחימה בשטח.

אוהבת אותך יקירי,

ועדיין לא מצליחה לעכל.

      היא לא פחדנית, את זה כולם יודעים.

כשכולן היו מבקשות ליווי בשעות הלילה- היא הייתה הולכת לבד. משאירה צליל חזק של נקישות עקב וגאווה סמויה.

כשכולן היו מטפסות באיטיות היא הייתה הראשונה בפסגה, לא מסתכלת לאחור.

ככה התרגלה,

זה שהיא בחורה לא אומר שהיא לא חזקה.

בגלל זה אף אחד לא הבין, איך דווקא היא, שוכבת ברעד מתחת לשמיכה בין אזעקה לאזעקה.

אבל איך היא תסביר לכולם שהצליל האזעקה מכניס את הגוף להלם?

שכל דקה שהיא לא בסביבת המרחב המוגן נראית כמו נצח?

שלכל מקום שהיא מביטה היא מחפשת את הנפילה?

איך היא תסביר לכולם-

שהיא לא יודעת להיות חזקה מול המציאות במדינה?