שבוע מוזר.
בהחלט.
לפני שבוע התקשרתי לרגיש.
אמרנו שנקבע.
לא דיברנו מאז שזה קרה.
10 חודשים.
דיי הרבה זמן.
השבוע אנחנו נפגשים.
אין לי מושג למה.
הגברית אומרת שזה חשוב לסגור דברים.
אסור להשאיר ככה פתוח.
אמרתי טוב, נסגור.
איך סוגרים דבר כזה??? איך מעבירים הלאה השפלה?...
מעניין שזה עדיין מכאיב, למרות שעבר כל כך הרבה זמן.
לא קל להיות מושפלת.
לא קל להידחות.
חשבתי שזה עבר כשהייתי עם הלא איכפתי, בכל זאת 3 חודשים עם בנאדם כזה אמורים לעשות משו-
אבל כלום.
הכל חזר ברגע שנפרדנו.
מחר אני רואה את המנייאק.
בטח נתחרמן.
קצת פתטי הקטע הזה.
נפגשים מדברים, מנתשקים, מתחרמנים.
מדברים על זה בטלפון יום אחרי
"קורה, טעות"
"לא נעשה את זה שוב"
"מעכשיו רק ידידים"
"הרי אמרנו שנפרדו, יאללה נגמר"....
כרגיל, אני אלך אליו. נאכל משו, נצחק, נדבר.
אני אשען עלו,
הוא ילטף לי את האוזן, הוא יתכופף להגיד לי משו וישכח.
אני אתקרב ונתנשק.
כרגיל, לא מעניין, צפוי ובנאלי.
בנות, אל תישארו בקשר עם האקסים שלכן, אם הם שווים רק חרקמנות שולטת בכן ואתן לא שולטות בה חזרה.
ככה זה.
החיים לא תמיד הוגנים.
יש בבצפר אחד חמוד.
פלירטטנו כל השבוע נחרצות.
ואני לא יודעת מה הוא רוצה.
מיילא, נחיה עם זה, 3 בנים בבת אחת זה טיפלה יותר מדיי בשבילי.
עכשיו, בשביל לא לצאת פקצה (פרחה, קופצנית, צרחנית והיסטרית) אני אדבר גם על נושאים אחרים, חוץ מה"גברים" של חיי.... כן, בטח... גברים.
87 במתמטיקה.
ראוי להערכה לאחת כמוני.
הייתי השבוע במוזיאון, ישבתי בגן הפסלים, ציירתי בשמן את הפסל של האישה ההפוכה.
בדיוק כשסיימתי לה את קצות האצבעות של הרגליים עברה לידי מישהי. מאוד מבוגרת, מאוד מאוד מאוד מאוד מוכרת.
היה לה שיער לבן ארוך קלוע בשתי צמות והיא לבשה שמלה סגולה.
היא הביטה בי וחייכה.
ואז הלכה משם.
העיניים שלה נתקעו לי בראש.
עיניים ירוקות- אפורות.
מיוחדות, לא ראיתי עוד כאלה.
אני מכירה אותה, אני בטוחה....
לקח לי זמן.
לפני שנה ברחתי מהבית.
כן אני יודעת שזה נשמע רע,
אבל לא אני לא מבית הרוס, אמא שלי לא נערת ליווי רוסייה ונרקומנית, אנחנו לא עולים חדשים ואבא שלי לא מאפיונר.
פשוט רבתי עם אמא והכבוד העצמי העלוב שלי לא אפשר לי לחזור הביתה כל כך מהר.
לא רוצה להצטנע, אני בתאדם חכמה.
לקחת את כל הכסף שהרווחתי מהבייביסיטר, סביבות ה1400 שקל ונסעתי לתל אביב במקום לבצפר בבוקר.
ישבתי כל הבוקר על החוף.
התנחמדתי לאנשים. נהניתי נורא.
כשהחשיך חזרתי לירושלים ולקחתי אוטובוס לכניסה ליער ירושלים.
יער יפה, אני אוהבת אותו.
אני יודעת שזה נשמע מטורף אבל נשארתי לישון שם עם שתי חברות.
בבוקר הן חזרו הביתה, היה שבת, והכל היה סגור, לא היה לי קניון להסתובב בו וידעתי שאמא שלי עלולה לערב את המשטרה אז החלטתי לקפוץ למוזיאון ואז לחזור הביתה. כשנכנסתי לשם ישבה שם האישה הזו, עם העיניים המיוחדות שלה.
היא מעבירה קורסים בפיסול באגף הנוער, אם תלכו לשם בטח תראו אותה.
היא שאלה אותי אם אני מתעניינת בחוג פיסול, והסברתי לה שמצבי עגום ואין לי עכשיו כסף. היא הקשיבה וחייכה ואמרה לי, תחזרי עם אמא, תלכו יחד.
אני חושבת שבשנה הבאה אני אפרוש מצילום ואעבור לפסל.
מה דעתכם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
