לא יצא לי לכתוב בזמן האחרון. מה זה לא יצא, לא גרמתי לזה לקרות. הייתה בי דווקא המון מוטיבציה לכתוב, אני אוהבת לכתוב. אני לא כל כך בטוחה למה לא כתבתי, זה פשוט לא בא. גם ברגעים אלה ממש אני מכריחה את עצמי לכתוב, כי ככל שהזמן עובר- הזכרון שלי מתטשטש ויש לי פחות פרטים לשתף.

נתחיל בתחילת השבוע, אני חושבת. יש לי נטייה לאבד תחושת זמן בחופשות.

אז טד נסע לאיזה אי בשם נאנטקט, לכמה שבועות, וג'ייסון נסע לבקר אותו.

בנתיים, אני נשארתי לי בנורטון הקטנה והמחניקה.

ביום שלישי הסילטיקס שחקו, אז סטיב לקח אותי, את ג'ימי ואת מרקו אל ג'יימי, לראות את המשחק.

הפסדנו.

בחמישי הלכתי לראות להקה בשם Thrice עם ג'יימי, שלבי, לינדסי, ניק, מישל וקיילן, בבוסטון. הייתה הופעה מדהימה!

עמדתי באמצע הקהל וצפיתי בניק עושה moshing, ואחר כך הוא טיפס על האנשים ועשה crowd surfing! וגם אני רציתי!

אז תפסתי את מישל ומשכתי אותה למרכז האקשון. לא יכולתי לשמוע אותה והיא לא אותי, אז רק סימנתי לה ולקיילן "למעלה". הם שילבו ידיים ודחפו אותי, וישבתי למישהו על הראש. "אין, אני גדולה, אני בראש העולם!" נשענתי אחורה ו... נחשו מה קרה. כן, אף אחד לא תפס אותי. אז נפלתי. בום.

אווץ'. יותר לאגו מאשר לגוף. אבל, או וואל. מישל הרימה אותי שוב והפעם זה עבד! כמו בסרטים! שמעתי הרבה צעקות, בטעות בעטתי למישהו בראש, אבל בגדול זה היה שווה את זה. כשהגעתי לקצה הקהל, מאבטח לקח אותי מעבר לגדר של הבמה, הוריד אותי וחזרתי לקהל. (:

בסוף ההופעה, השוטרים חסמו את הכבישים בגלל המשחק ונאלצנו לחכות ברחוב עד שקיילן יוכל לחזור עם המכונית שלו. אז ישבנו על המדרכה ואני נהלתי שיחות עם עוברים ושבים לגבי כמה הלייקרס גרועים ואיך שוב הפסדנו.

"לייקרס סאק!" צעקתי לחבורת גברברים התמקמה בדיוק לידינו. "אין ספק! איך קוראים לך?"

"אני סי." לחצתי לו את היד. הוא הציג בפני את כל החברים שלו ומנה את שמם. דברנו קצת, ואז קיילן הגיע לקחת אותי. "לפני שאת הולכת, סי..." הוא עצר אותי. "אני יכול לקבל את הטלפון שלך?", "יכול, ורצוי". אז נתתי לו. כריס, 22, בוסטון. זה כל מה שאני יודעת. והוא חמוד. חמוד מאוד. בנתיים הפלאפון שלי התרוקן מהסוללה ונסגר. כשהגעתי הביתה והטענתי אותי קיבלתי סמס מג'ייסון, "את ערה?" - 1:29. "כן," עניתי לו- 3:00.

"סוף סוף את עונה", לג'ייסון יש בעית לב, והוא הסביר לי שבסביבות אחת וחצי הלב שלו האיט והוא שכב במיטה והיה צריך לדבר עם מישהו כדי להשאר ער וששום דבר רע לא יקרה. אבל עכשיו הוא בסדר. דברנו קצת, הוא אמר שהוא צריך לדבר איתי כשהוא חוזר.

למחרת, יום שישי, אמא עובדת עד 3 וחצי בבוקר. איזו עוד סיבה צריך כדי לחגוג? אז עשיתי מסיבה במרתף.

הייתה טובה, הרבה אנשים, הרבה מוסיקה, הרבה אלכוהול, הרבה וויד.

בסביבות 9 עליתי עם סרה לסיגריה, (שלה, לא שלי) וישבנו על המדרגות הקדמיות שלי.

"מי זה?" שאלתי את סרה כשראיתי אורות מכונית מתקרבים. "זה ג'ייסון? זה ג'ייסון!" ג'ייסון יצא מהמכונית ורץ לקראתינו כשמחינו לו כפאיים. לא ראינו אותו מאז שהוא נסע לטד. הוא התקרב וראיתי שהוא מחזיק משהו ביד. הוא רכן מלפני והושיט לי צדפה לבנה, ענקית ונוצצת. "ג'ייסון!" התרגשתי. לקחתי את הצדפה. "תהפכי אותה".

בתוך הצדפה הוא שם בראוני שהוא הכין עם טד על האי ושמר לי. אני לא יכולה לתאר לכם כמה התרגשתי. זה היה הדבר הכי יפה שקיבלתי. חייכתי, כמו שלא חייכתי כבר הרבה זמן.

ירדנו למרתף. שתיתי, עשנתי, קצת... הרבה... המון יותר מדי. ישבתי ליד ג'ייסון ודברנו קצת, ושלבי לא הפסיקה להסתכל עלי במבט כועס, אז נחשתי ששלבי וג'ייסון חזרו, וצדקתי.

ג'ייסון הראה לי סמסים שאשלי שלחה לו ואמרה לו שהיא מדמיינת את עצמה נשואה לו, והסביר שהוא מבולבל לגמרי. רציתי לעזור וניסיתי, אבל הייתי כל כך שיכורה.

הדבר הבא שאני זוכרת הוא את עצמי יושבת על הרצפה בסלון כשהדלת נפתחת, ובפתח.... אמא. הסתכלתי על השעון: 12:49.

"אמא?" "כן?" היא ענתה בעודה בוחנת כל סנטימטר בסלון שלה, ברגעים אלה מלא בטינאייג'רים שיכורים.

פאק, הנה זה בא, הרגשתי את זה. רצתי לשירותים והקאתי את נשמתי.

למזלי יצאתי מכל הסיטואציה די בזול. אמא כעסה, אבל לא עשתה הרבה יותר מדי.

בבוקר התעוררתי על המיטה שלי, ג'יימי ישנה לידי, ועל הרצפה- טיאנה וקנדל.

השעה הייתה חמש בבוקר, אבל משום מה גם קנדל וג'יימי התעוררו. אז נהלנו שיחה ארוכה ואז אנג'לה הגיעה לקחת את הדברים שהיא השאירה אצלי בלילה הקודם.

היא לקחה אותנו לדאנקיז וקנתה לנו קפה, אחר כך חזרנו אלי והכנתי לבננות שקשוקה ישראלית - אורגינל 

בסביבות הערב נסעתי למדורה אצל לינדסי. just like the good old days.

הלכתי עם ג'ייסון לסיבוב קטן מסביב לשכונה והוא סיפר לי ששלבי החליטה להתאהב בו, אבל הוא חושב שהוא רוצה את אשלי.

אני לא בטוחה איפה כל העניין שהוא אמר שהוא מתאהב בי מסתדר עם כל זה, אבל האמת שלא דברנו על זה מאז.