חשבתי על זה לאחרונה, ובאמת שהגעתי למסקנה שאין לי עם מי לדבר.
יש סיבה לשתיקה המביכה הזו עם כל אחד ואחד איתו אני חולקת איתה, ופשוט שאין לי כוח לפרט כל כך הרבה שתיקות.
למען האמת, אני דיי בטוחה שזו הסיבה לכתיבה הזו.
חשוב להבין, אני לא איזה אימו מזדיינת שפשוט מחפשת צומי, אני לא מתבכיינת על החיים שלי כי אין לי חברים ואפאחד לא תומך בי ולא שום דבר כזה.
יש לי אחלה חיים, אבל לפעמים צריך פורקן רגשי כזה, מישהו שתוכל לספר לו הכל, ולי פשוט אין אחד.
בתכלס, החיים שלי מוזרים טיפה, ופה זו נקודה לספר על זה.
אני חושבת שיש לי בעיה - ברצינות, כל מי שתשאלו אותו עליו, אני שקטה ולא מזיקה, או לפי האלה מהשכבה שלי אני גם הפריקית. דבילי, אני יודעת.
ויש לכם מושג כמה זה קשה? אשכרה, ילדים שלמדתי איתם במשך 9 שנים, והם לא מכירים אותי. לא קיללתי קללה אחת עד לפחות כיתה ח'.
תמיד הייתי הילדה השקטה מהכיתה, שאפשר להעתיק ממנה שיעורים. וכל כך נמאס לי.
אני בעייתית, אני חושבת שזו אשמתה של אמא שלי, אבל יש לי צורך מטורף לבלוט.
אז זה לא קשה להבין כמה זה מציק לילדה שכל הזמן רוצה לבלוט, שאנשים לא מתייחסים אליה.
אני קוראת המון, וזו עוד סיבה שאנשים חושבים שאני מוזרה, כי מסתבר שבני הדור שלנו אמורים להיות ניאנתאדרליים חסרי יכולת, שמסוגלים להתבטא באמצעים פיזיים בלבד. ואני קוראת, הו, חנונית שכמותי.
וכשאנשים קוראים, הם מתחילים ללמוד דברים, לערוך את הקישורים הדרושים ולהבין.
ואז כשאני מבטאה את זה, אני שוב - החנונית שקוראת אינציקלופדיות מזדיינות, כי איזו עוד סיבה יש לדעת דברים כאלה?
למשל, היום התפרסמה הידיעה ההיא בעיתון, 84 שנים חלפו מאז משפט הקופים, והמורה שלי לאזרחות העלה את זה לדיון בכיתה. כמובן שהייתי היחידה שידעה מה זה, ושוב הייתי המוזרה שיודעת הכל.
אני נשבעת שלפחות 9 אנשים שאלו אותי איך אני יודעת כאלה דברים מוזרים.
כאילו, משפט הקופים! התחלת הביסוס הלימודי של תורת דארווין, והם קוראים לזה דברים מוזרים.
ואיכשהו, כמו בכל שיעור על פוליטיקה בכיתה שלי הידרדרנו לשיחה על ימין ושמאל, ובתור השמאלנית היחידה בכיתה - הייתי במיעוט.
איכשהו התפיסה הפוליטית של ילדים, "אם אבא מצביע להם - הם הכי טובים לא?", בימינו משגעת אותי.
כן, יש ערבים שמתפוצצים להם באוטובוסים. כן, יש לוחמי חמאס שהורגים יהודים, אבל לעזאזל, הם כזה מיעוט, שהתפיסה הימנית-קיצונית המזעזעת שנוצרה בישראל באמת שמשעשעת אותי.
חברה שלי אשכרה סיפרה לי על מקרה של רצח של נער ערבי, בדקירה, ואמרה שזהו דבר לגיטימי לחלוטין, הרי כל הערבים המסריחים האלו הם אותו זבל וצריכים לחזור למקום ממנו באו לא?
אז לא. הרבה ערבים היו בישראל עוד לפני שאיזה אחד כתב ספר עבה במיוחד שכתוב בו שהיא שלנו, ונער נרצח, ערבי או לא, הוא עדיין נער שנרצח.
עדיין חיים שנלקחו, עדיין אמא שבוכה על קבר טרי.
ומה זה משנה אם זה נער ערבי שנהרג או נער יהודי? זה באמת משנה?
אבל כל הביטויים האלו "ערבי טוב זה ערבי מת" וכל השאר, גורמים לחשוב על הצביעות המטורפת שלנו.
פעם בשנה אנחנו מתאספים לבכות על 6 מליון אנשים שמתו פשוט בגלל שהיו הם, והנאצים חשבו שזה לא טוב מספיק.
אז מה יותר טוב? שנאת החינם כלפי הערבים רק מפני שהם ערבים? אנטישמיות הולכת לשני הכיוונים אנשים, תבינו.
עד כאן עם פוליטיקה להיום, להת'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
