פתאום מוצאת את עצמי
מרגישה בוגדת
הגוף אומר שיש איזה דבר שצריך להתבייש בו
איזה דבר שלא בסדר נמצא ביננו
יושב
מתפרש לקצוות שאינם קימיים
מעורר איזו אשמה שאני לא מאמינה בה
ועל שום מה?
ולאן זה יוביל?
חיבוק עם יותר מידי משמעות
עיניים מתרככות
דימיון פורה ומפרה
פנים קרבות
רפלקס ההיגיון
מאיסה בדבר הנכון
צחוק של מעגל מוכר חוזר
להחזיק עצמי חזק בהתעלמות
רפיון שרירים
וניצוצות אילמים מהשפתיים ויפרצו
אלא שהראש ממשיך לרוץ עם יחסי הציבור שלו
מכסה על הלב שהרי רדום
כי ברגע שאחרי האכזבה כבר תולשת
את עצמי מהמקום.
ובכלל במי הבגידה? על מי המערבולת מגוננת?
אולי זה כי אני אף פעם לא אספיק לה
ולא אהיה מה שהיא צריכה
סדר העדיפויות לא מכסה אותי
המוחות לא מסתנכרנים
הסלחנות שלהן על שהן אדם אינה פוסקת והסלידה שלי משתרשת
לצערי?