מחסן הסיפורים.

אני יושבת  על הספסל מול הבקתה, ומסתכלת על הברווזים המגעגעים היושבים באגם. 

אני יושבת וסופרת, ועם כל געגוע שלהםמונה געגוע שלי.

געגוע לימי בית הספר שבהם הדברים היו פשוטים.

געגוע לרגעים הקטנים בין השיעורים בהם גנבנו עוד 3 שניות חופש. 

געגוע לסיגריות שחלקנו, במחששה הפרטית שלנו, שם יכולנו להישכב על הבטון הנקי יחסית ולעשן אל השמש.

ולפעמים גם להיכנס בכוך היחיד בקיר, 3 אנשים, על אותה סיגריה, בורחים מהגשם. 

געגוע לימים לפני שהכרתי אותך כמו שאני מכירה עכשיו, לא שאני באמת מכירה אותך, אבל לימים בהם היית "הבחור ההוא" בשבילי ותו לא. 

געגוע לימים בהם העפתי עלייך מבט בלי אפילו לדעת את השם שלך. 

געגועים לימים בהם הצהוב שיש לך בשיניים, והזיפים שלך והשיער שלך אפילו לא תפסו את מבטי וראיתי רק אותך - גבוה, חייכן, נאה. 

אני מתגעגעת לימים שלשבת עם החבר'ה היה יכול להיות באמפי הריק בהפסקה, על הדשא בשיעור חופשי או סתם בכיתה ריקה אם קר. 

אני מתגעגעת לימים שכל יום למדתי משהו חדש, מעניין או לא. 

אני מתגעגעת לימים של עשייה ושל חברים. 

אני מתגעגעת לימים של הצלחה.

ואולי גם הכחשה. 

שבת שלום לכולם, וחג שמח...