לתמר, 

שלום לך, אישה.

כמה גדלת בעשר השנים האלו, גבהת, התייפת..

כבר שכחתי איך ניראת בעבר, בכיתה ג', ילדה קטנה ומפוחדת, מבוהלת מהמקום הזר הזה

שגררו אותך לשם. 

ואת התקופה היותר מאושרת שלך בבית הספר המיוחד, לשני העמים. רכשת שם חברות נצח, ומוסר.

והתקופה הנוראה בכיתה ז', סבלת רוע לב, היית שעיר לעזאזל שם. את היית המטרה של כולם. לפגוע, 

להרוס, להיטפל....

ואז, השנה החדשה ואולי המאושרת מכולן. עברת לפה. לארץ חדשה, מקום חדש, יבשת חדשה.

גם פה היה קשה בהתחלה, אני יודעת שרצית לצרוח ולמות, אבל אחרי זה הסתדרת. כי כזאת את.

מים.

מים יוכלו לנצח הכל! מים זורמים, מים משתלבים, מנצחים את אש הלעג והפגיעה, מחלחלים לתוך האדמה החדשה, 

מנטרלים את היותך אוויר ולא קיימת, וכזו את. 

כמו מים טהורים.

אז תמר, 

בהצלחה לך ילדה, למרות שאת כבר לא.