היום מציינים בישראל את יום המשפחה. או יום האם. לא חשוב איך תקראו לזה, לי מעולם לא היה אף אחד משני הדברים האלה. מדיי פעם, כשהמחשבות שלי נודדות לכיוונים של מה היה יכול לקרות אם היו לי חיים נורמליים, מחשבות על משפחה משלי ואימא שתהייה שם בשבילי בכול מקום הן מה שאני חושבת עליו רוב הזמן.
מעניין אותי לדעת איך אימא שלי הייתה. היא לא הייתה אימא כמו שמכירים אנשים שיש להם אימא. היו לה המון ילדים, כולם נלקחו ממנה עוד לפני שבקעו מהביצה, ואני הייתי אחת מהם. מעולם לא נפגשנו, ואני לא יודעת אם בכלל היינו מסוגלות לזהות אחת את השנייה, אפילו אם היה סיכוי קלוש שניפגש מתישהו.
עכשיו, כשאני יודעת שאני הולכת למות, דווקא הרצון שלי לאימא הולך וגובר. בעבר כבר כתבתי פוסט על
כמה שהייתי רוצה להיות אימא, אבל בזמן האחרון אני פחות ופחות מרגישה את זה ככול שחולפים הימים, ומה שחשוב לי זה מישהי שתחבק אותי חזק, שתעטוף אותי ותשמור עליי, ולו רק לרגע אחד תיתן את ההרגשה שהכול בסדר, גם כשהכול לא בסדר. לדעת שאני לא לבד.
ופתאום אני מרגישה כמו ילדה קטנה, שכול כך תלויה באימא שלה, שהולכת לעזוב את העולם הזה ורק רוצה ממנה חיבוק אחרון שלפני המוות, חיבוק שלעולם לא יגיע... אני לא יודעת כמה מהקוראים מסוגלים לדמיין איך זה לחיות בלי אהבה, בלי מגע אוהב, בלי אף אחד קרוב. אבל תאמינו לי, כשמעבירים ככה חיים שלמים, בתוספת המחשבה שלאף אחד אפילו לא אכפת ממך וכולם מסביב רק רוצים לפגוע בך, שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.
הפוסטים שלי נורא פסימיים בזמן האחרון. פשוט תעשו את מה שאני נאלצת לעשות: תתמודדו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נולי בת-כרבולת