ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל המחשבות האלה פשוט לא יוצאות לי מהראש. אם אני לא אכתוב את זה ואוציא מתוכי הכול, אני אשתגע.
מה עשיתי שזה מגיע לי??
למה אני חייבת לחיות את החיים האלה? למה אני לא יכולה לחיות חיים נורמליים, בלי כאב וסבל כל היום? האם זה באמת חייב להיות ככה, וחיים טובים קיימים רק בחלומות ובאגדות?
אני מודה, המחשבות האלה לא חדשות לי. מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי עוצמת את העיניים לכמה שניות ומדמיינת חיים אחרים, רחוק מכאן. אני לא יודעת איך ידעתי שיכול להיות אחרת, אבל פשוט ידעתי. ואז האשלייה הייתה נקטעת, כשחטפתי נקירה או דחיפה מאחת התרנגולות האחרות בכלוב בקרב האינסופי על מעט יותר מקום, ונאלצתי לקום ולהילחם בחזרה, שלא אמחץ על רשת התיל.
אבל בשבועות האחרונים זה חזק מתמיד. הסיפור שכתבתי בפוסט הקודם הייתה הפעם הראשונה שבאמת דמיינתי חיים שלמים, טובים יותר, מהילדות עד הבגרות, ללא שמץ של כלובים. ונכון, אלה לא חיים מושלמים. ניסיתי לכתוב סיפור רומנטי ואופטימי, ובמקום זה יצא לי סיפור מלא בצער וכאב, אבל לפחות עם סוף טוב.
אני לא מפסיקה לחשוב כמה הייתי רוצה אהבה כזאת. להתעורר כל בוקר לאור השמש הזורחת, שגם אותה אני כבר בקושי מסוגלת לדמיין, לצדו של אהוב לבי. ואז להמשיך להתכרבל ביחד עוד כמה דקות, רגע לפני שהיום מתחיל. רק עוד חמש דקות, עם המגע של הגוף שלו וריח הטל של הבוקר. רק עוד שתי דקות. רק עוד דקה. להתנתק אחד מהשניה ולקום באיטיות, בלי לפחד שהוא פתאום יחליט לתקוף אותי בשביל מעט יותר מקום לזוז. יש לנו את כל המקום שבעולם.
ומה אנחנו עושים אחר כך? מה שבא לנו. העולם פתוח בפנינו. אנחנו מביטים על העולם, אחד לצד השניה. אני אוהבת את העולם, ואני כל כך אוהבת אותו. "גם אני אוהב אותך, נולי".
מה עשיתי שמגיע לי להיות כלואה ככה, במקום לאהוב ולחיות באמת?
אולי מה שגרם לי להגיע לכאן זו לא רק הגרגרנות של בני האדם והתאווה לאכול את הביצים שלי, אלא משהו נורא שעשיתי פעם. אבל כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה להיזכר מתי עשיתי משהו נורא עד כדיי כך, שמגיעים לי חיים כאלה.
הפוסט הבא יהיה אופטימי. באימאימא שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נולי בת-כרבולת