שחררו אותי מהכלוב!

היום מציינים בישראל את יום המשפחה. או יום האם. לא חשוב איך תקראו לזה, לי מעולם לא היה אף אחד משני הדברים האלה. מדיי פעם, כשהמחשבות שלי נודדות לכיוונים של מה היה יכול לקרות אם היו לי חיים נורמליים, מחשבות על משפחה משלי ואימא שתהייה שם בשבילי בכול מקום הן מה שאני חושבת עליו רוב הזמן.

במערכת ישראבלוג ביקשו: "דרגו את 5 הדברים שהכי כואבים לכם".
איך אפשר לדרג כאב? אני לא חושבת שיש סקאלה מסויימת של כאב, שאפשר לדרג עליה את כל המאורעות בחיים שלי ולהחליט מה היה הכי כואב, מה הבא בתור וכו'. למה אי אפשר פשוט להגיד שכול מה שכואב הוא גרוע, וזהו זה? אם אתם פוגעים במישהו, זה אומר שעשיתם משהו לא בסדר, ולא חשוב איפה בדיוק זה נמצא על "סקאלת הכאב" של אותו מישהו.

ועכשיו, אני אנסה בכול זאת לדרג את 5 המאורעות הכי כואבים בחיי.

1. תארו לכם חודשיים של צום. בלי אוכל, עם מעט מאוד מים, ובשארית הכוחות שלכם אתם לא יכולים אפילו ללכת ולחפש אוכל ומים - כי אין לכם איך. להרבה האנשים קשה להתמודד עם יום אחד של צום, אז כמה מכם היו מסוגלים לשרוד חודשיים? אני הייתי צריכה. תרנגולות בתעשיית הביצים עוברות תהליך הקרוי "השרה כפויה" שמטרתו לגרום לנו להטיל יותר ביצים, על ידי הרעבה והחשכה של הלול. עד היום אני לא יודעת איך שרדתי את זה.
2. כשנולדתי, הגחתי אל אוויר העולם לתוך סיוט. בשעות הראשונות לחיי טלטלו אותי בין ידיים מהירות, מארגז אחד לשני, על סרטים נעים, אל תוך משאית הובלה. ראיתי אפרוחים אחרים, שלא היה להם מזל כמו שלי (או שמא להם היה יותר מזל?) נזרקים לתוך מכונות מפחידות, מהן הם לא יצאו בחיים. עשו להם את זה רק בגלל שהם נולדו זכרים ולא מטילים ביצים, או כי הן נראו חלשות יותר מהרגיל ולא היה להן סיכוי לשרוד בתעשיית הביצים. אני לא זוכרת אם מה שעשו לי אז היה כל כך כואב פיזית. מבחינה נפשית, זה בהחלט היה אחד הדברים הנוראיים שעברתי, ולפעמים כשאני זוכה לשעה או שעתיים של שינה, הציוצים שלהם לא יוצאים לי מהראש.
3. אם מי שקוראת את זה היא אישה - תתארי לך איך זה להיות במחזור כל החיים. אם אתה גבר - פשוט תדמיין איך זה לא להפסיק לדמם. הגוף שלי הוא גוף שעוות בכוונה ע"י בני אדם במטרה אחת: להטיל ביצים, והרבה. אני מטילה ומטילה בקצב של פי 15 ממה שאני מסוגלת, ולא רק שכבר כואב לי שם למטה בצורה בלתי נסבלת, כולי חלשה מרוב שכול מה שאני אוכלת, מתבזבז על הביצים. והכי גרוע, שאני אפילו לא אזכה לעולם לראות את כל הביצים האלה הופכות לאפרוחים חמודים שלי - כולן נלקחות ממני, ואני יודעת שהן ייאכלו.
4. הכלוב שבו אני חיה היה בעצם התירוץ בגללו פתחתי את הבלוג הזה. כל חיי אני חיה על רצפת תיל, מסביבי קירות תיל ומעליי תקרת תיל. המשמעות של זה היא כאב ועוד כאב, 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. לפעמים אני רוצה למות רק מלחשוב על זה שככה ייראו כל חיי. במחשבה שנייה, כשאני נזכרת שזה יקרה בקרוב מאוד, גם על זה אני לא רוצה לחשוב.
5. היה לי קשה מאוד להחליט מהו הדבר הכי כואב בחיי. בסופו של דבר, כאב נפשי הוא גרוע בהרבה מכאב פיזי, לכן התשובה שלי היא: לדעת שלרוב האנשים בכלל לא אכפת מכול הדברים האלה. רובם אוכלים ביצים, בגללם אני ממשיכה לסבול, ועוד הרבה תרנגולות יסבלו אחריי. יש כאלה שאכפת להם ובכול זאת אוכלים ביצים, כי הם חושבים שזה לא משנה - הם לא יודעים עד כמה הם טועים. ויש כאלה שמשקרים לעצמם ואוכלים "ביצי חופש", מתוך אמונה שהתרנגולת שהטילה אותם לא סבלה - גם הם עושים טעות נוראית, שעולה בחייהן של עוד הרבה מאיתנו.

כתבתי הרבה, אבל אם הגעתם עד לכאן - אני מאמינה שלכם כן אכפת.