זה כלכך מוזר לחזור לכל זה.
ההרגשה הזאת נעימה ומלווה איתה עוד כל מיני רגשות
אהבות שבאות ולצערנו גם הולכות.
רגשות שנמשכים תקופות ארוכות.
הפסקות שמתקצרות ומתקצרות.
שיעורים שמתארכים ומתארכים.
שעות שפשוט לא נגמרות.
וחברים שפשוט אי אפשר כבר לחיות בלעדיהם.
~
שוב הצפיפות הזאת של הלוז.
לקום ב-6 בבוקר בוחצי כבר לצאת..ב7 וחצי להיות בביצפר ואז..נשיקות וחיבוקים במשך החצי השעה הארוכה של היום ,אח"כ 8 שעות של לימודים ובינהם 3 הפסקות ליד המחששה,
אח"כ נסיעה ארוכה הביתה,חצי שעה בבית וזהו נמאס.יש לי תריקודים שאני פשוט לא יכולה בלי זה (ולמזלי יש מצב אנטון ישאר להיות המורה הכי טוב בעולם)
לא משנה כמה זה קשה עם ביצפר,זה פשוט כמו אוויר לנשימה,ואחרי כל היום הזה שיעורי בית:| טוב נו..נתגבר.
והכי כואב שעוד השנה יש מחוייבות אישית,אבל פחות אני הולכת למצד"ים "ראשון אוהבת בעלי חיים" לפחות משהו שאני אוהבת.
והשיעור הפרטי במתמטיקה שלאאאאא עוזב.
לפחות ,באמת תודה ענקית שביימי שישי ל א - ל ו מ ד י ם ! ! !
טוב נו..כל זה היה חסר לי..ועכשיו אני מרגישה מסופקת.
אבל תמיד בהרגשה של הסיפוק יש את ההוא..שגורם לך ביאזשהו שלב בשיעור לחשוב עליו,
את מנסה שלא יראה אותך,אבל אחרי שאת רואה אותו..עולה לך חיוך,
ואת בכלל לא מבינה את הסיבה.
ופאק הורג אותך שאת לא יודעת אם הוא עדיין מרגיש משהו,אם בכלל הרגיש.
הכל חוזר אליי,וזה כל כך מוזר.
אתה שייך לי,ולא במובן הרע.
אתה גורם לי להרגיש שייכות,שייכות למישהו שאני מרגישה כלפיו דברים.
ואני מבינה אותך,כמו שהיא לא תבין אף פעם.
ותזכור אותי ,אני עדיין פה.
~אנשים באים והולכים,אבל בלב הם תמיד נחרטים~
סה"כ אני מאחלת לכולם שנה מוצלחת,שנה יוצאת מן הכלל.
פשוט תנו לזמן הזה ל365 ימים להוביל אותכם,לדברים שבחיים אל חשבתי שתגיעו אליהם.
נקווה שהזמן באמת עושה את שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
sonchik