אני תמיד מצפה מאנשים להתנהג בדיוק כמו שאני הייתי מתנהגת בסיטואציה ואז מתאכזבת מהם כל כך כשהם לא
עם אגו מכאן ועד הודעה חדשה ולא מוכנה להודות באמת, שאני בעצם כלום ושום דבר
יחסי אנוש חרא, עובדה שבכל הזמן הזה שאני כאן בבסיס ואני יודעת שכשאני אלך אני לא אתגעגע לאף אחד ואף אחד לא יתגעגע אליי
לפעמים אני מאבדת את האמונה, את השמחה, וזה קורה בשנייה. אני פשוט שוכחת שיש טוב בעולם, נכנסת למין מעגל כזה של מלנכוליות ששום דבר לא יכול להוציא אותי ממנו.
לפעמים אני כל כך כועסת, כל כך כועסת, על כלום. ואין לי שום דרך הגיונית להוציא את זה וזה מתפרץ כמו הר געש, כמו קיטור דרך סדק בקיר, וממוטט עליי את הכל.
אני לא יכולה לשחרר
אכפת לי הרבה יותר מדי ממה אומרים ומה חושבים עליי אנשים שכל כך לא רלוונטיים לחיים שלי, למסלול שלי, להחלטות שלי
אני לפעמים רעה לאהבה הכי גדולה של החיים שלי, לגבר שלי, ואני בעצמי לא יודעת למה ולמה בדיוק כני מצפה ולמה אני מתעצבנת או מאוכזבת וזה פשוט מתפרץ על הדברים הכי שטותיים בעולם
אני כל כך חרדה שהוא פשוט יקום יום אחד ויעזוב, אני יודעת שלא יהיה לי איך להתמודד עם זה, אני יודעת בשיא הביטחון שאם זה יקרה זה יקרה בגללי ואני לעולם לא אוכל לאהוב שוב
אני כפוית טובה
אני נוראה, אני בן אדם נורא, ואני מתחילה לאבד תקווה שאי פעם אוכל לשנות את עצמי
אני כל כך צריכה להוות לבד עכשיו, אני לא רוצה שהם ייכנסו ולא רוצה שאף אחד יעבור ולא רוצה שאף אחד יישאל אותי מה קרה ויצפה לתשובה כי אם אני אתחיל אני אתפרק, אני אבכה ואשפוך את כל החרא שיש לי על עצמי וכולם יישנאו אותי וכמו שאני שונאת את עצמי ויברחו ממני ואני אשאר לבד בעולם
אני רוצה הביתה
אני רוצה להירדם בזרועות שלו עכשיו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
