אני רואה את החיים המאוד קצרים שלי,
כל רגע ורגע בהם,
עוברים במוח.
אני נזכרת בכל תחושה,
בכל מגע,
בכל ריח שהרחתי בחיי.
אני מרגישה על לשוני כל שטעמתי,
אני רואה במוחי כל שראיתי.
אני רואה הרבה דם
ומוות
ועצב
ודמעות
הכחשות
והתמוטטויות
ואכזבות
וכשלונות
ובכיות
ועצב.
אני רואה הרבה עצב.
ואני שואלת את עצמי,
זה שווה את זה?
תמיד שאלתי את עצמי.
אני זוכרת שהייתי ילדה קטנה,
מכוערת,
שמנה,
וחשבתי.
ולא סיפרתי לאף אחד מה שחשבתי.
ותהיתי,
אם זה שווה את זה?
למה מלכתחילה לנסות?
נשמע נורא פאסיבי,
פסימי,
דכאוני.
אמיתי.
אולי זה באמת לא שווה את זה.
והצלעות יוכיחו ויגידו.
והסימנים שנשארים יגידו אותו הדבר.
ואולי זה באמת לא שווה.
מזל טוב לכל המשפחות שנולד להם תינוק בזמן שכתבתי את הפוסט הזה.
מזל טוב לכל מי שמרגיש מאושר באמת, אני מקנאה.
מזל טוב לבלוג הזה שלפני כמה ימים היה לו יום הולדת 3.
מזל טוב,
והמשך יום טוב.
בהצלחה לכל מי שנבחן בבגורויות ומתכונות הקיץ.
בהצלחה לכל מי שהולך לראיון עבודה בזמן הקרוב.
בהצלחה לכל מי שנכנס לניתוח כרגע.
בהצלחה,
והמשך יום טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
another-girl