לפעמים מחשבות על המוות ממש מעציבות אותי ולפעמים הן גורמות לי להעריך את הרגע.

לאחרונה יוצא לי יותר לחשוב על זה והדבר שהכי מפחיד אותי בכל העסק זה שהאנשים מסביבי יהיו מפורקים מדבר כזה או אחר.

לא הייתי רוצה שמשהו יקרה למישהו אהוב ויקר ולא הייתי רוצה שמישהו אהוב ויקר יהיה עצוב בגלל שמשהו קרה לי.

זה מביא אותי לחשוב שמצד אחד צריך לעזוב הכל ולחיות את הרגע, תמיד להגיד מה שחושבים ולא לדפוק חשבון, אבל מצד שני לא צריך להיכנס להיסטריה ולחיות חיי פחד מכל מה שעתיד או יכול להתרחש.

אני כ"כ אוהבת אותו ואם משהו יקרה לו אני לא יודעת מה אני אעשה עם עצמי.

אולי המחשבה על זה שהוא לא היה רוצה שאני אתמוטט ואיעלם בגלל זה הייתה גורמת לי לחזור לחיות ולעשות דברים בשבילו.

מפחיד אותי לחשוב מה הוא יעשה אם משהו יקרה לי. אני כ"כ לא רוצה שהוא יתעצב מזה.

הייתי רוצה להיות מסוגלת להשלים עם המוות בקלות ולקבל אותו כחלק מהחיים.

ברגע שאני באמת אפנים את זה שאין מה להילחם במחשבה הזאת ושזה באמת חלק מהחיים, הרי בלי מוות אין חיים.

פשוטו כמשמעו, מה ההפך ממוות? כדי שיהיו חיים צריך להיות משהו מנגד לא?

אנחנו אוהבים השוואות ושיהיה לנו משהו למדוד איתו דברים אחרים כדי שיסתדרו לנו במקום המתאים במחסן בראש.

אז הנה משהו שמרגיע אותי, המחשבה שלא משנה מה יהיה, החיים כן ימשכו ותמיד יכול להיות יותר גרוע אבל תמיד יכול להיות יותר טוב ואם באמת מאמינים בזה ופועלים בשביל זה אז בסופו של דבר משיגים את זה.

הכל בראש.

זה נשמע פוסט פסימי ועצוב, ובאמת קצת קשה לי עכשיו, אבל אני חושבת שיש פה דווקא כמה מסקנות מעניינות שעוזרות לי לעבור את היום.

חוצמזה שרואים שאני רואה יותר טלויזיה, והאנטומיה של גריי (לא חשבתי שאני אגיד את זה אי פעם) באמת משפיעה עליי, אני יודעת שהחיים לא ימשכו לנצח וזה רק גורם לי לרצות לנצל אותם כמו שצריך.

ככה שבסופו של יום, אני אשב על המרפסת בכסא נדנדה, מכוסה בשמיכה, עם כוס תה ביד (לא יהיו לי חתולים כי אני לא בנאדם של חתולים אבל אפשר לזרום על זה כדי להעצים את חוויית הזקנה) ואחייך כי אני יודעת שהחיים שלי טובים.

ואני מתכננת גם להיות הזקנה המפחידה שצועקת על הילדים שמשחקים ברחוב ואחרי שהם בורחים בוכים, נקרעת מצחוק.

תמיד צריך שיהיה מישהו כזה לא?

ובשביל מטרה נעלה שכזו אני מוכנה להקריב את עצמי :)

אהוב שלי, אני אשמח להיזדקן איתך על המרפסת

ואם ממש תתעקש אפשר לשתות שוקו במקום תה...

זה מדהים איך אפשר להיות במסיבה, מוקף בכ"כ הרבה אנשים, שאת חלקם מכירים ואוהבים מאוד, ועדיין להרגיש כ"כ לבד.

כאילו שאין אף אחד בעולם שמבין. וגם אם יש מי שיכול להסביר אני לא בטוחה שאני יודעת מה להסביר ואיך....

נראה לי שאם הגעתי לכתוב בבלוג זה אומר שבאמת אין לי עם מי לדבר.

כאילו הכתיבה היא באמת המפלט שלי.

אם הייתי יכולה הייתי מנגנת עכשיו אבל אני לא בטוחה שהשכנים יראו את זה בעין כ"כ יפה בהתחשב בשעון.....

הוא בטח יצחק אם הוא יראה שכתבתי להתחשב בשעון...(אני לא מהדייקנים, לצערי...אבל עובדת על זה)

לא יודעת מה לעשות עם עצמי. בא לי לבכות ולצרוח ולרקוד ולישון ולנגן ולשיר ולשבת על איזה הר עכשיו ולהנות מהשקט....

אני קוראת עכשיו ספר ממש מעניין- ספר המתים והחיים הטיבטי מאת סוגיאל רינפוצ'ה (מומלץ ביותר!), וכמו שאפשר להבין מהשם הוא מדבר על המוות ועל החיים ואני לא אתחיל לחפור על זה עכשיו אבל זה גורם לי לחשוב הרבה. בעיקר על איך אני מצליחה לחיות את הרגע בלי להתנתק מכל השאר.

איך אפשר לחיות עכשיו ולתכנן תוכניות לאחכ? זה ספר מדהים ואני באמת מרותקת (בזמן המועט שיש לי לקרוא). אני בטוחה שאני לא מבינה שמינית מהמשמעות של הדברים שבו ואני כנראה אחזור לקרוא אותו עוד כמה פעמים וכנראה שכל פעם אני אבין עוד קצת...

נחמד שיש מקום כזה, שאפשר לחזור אליו וכל פעם ללמוד משהו חדש.

גם המוסיקה זה ככה עכשיו כשאני חושבת על זה.

יום אחד הייתה לי הארה בנושא הזה של החיים והמוסיקה.

כשאני מנגנת אני חייה את הרגע הכי שאפשר, נושמת כל צליל וחושבת רק על התו הבא, מתמסרת למוסיקה, כמו מדיטציה.

יש אנשים שנוטים לקרוא לזה בריחה מהמציאות אבל המציאות זה מה שאנחנו יוצרים לא? איזה מציאות יותר טובה יש מליצור כל הזמן?

נגינה זה בדיוק מה שקורה כאן ועכשיו. זה התמודדות אחרת.

עבר עליי שבוע לא קל וכל הזמן התפספסנו ואחרי שהיום התפספסנו במיוחד ואמרתי כל הזמן שאני אדבר איתו יותר מאוחר ולא עשיתי את זה (רוב הזמן באמת לא יכולתי ובשאר הזמן הנחתי הנחות מטופשות) הוא החליט שהוא לא רודף אחריי יותר ושהוא לא מתקשר. אני לא מאשימה אותו ואני בטח לא יודעת מה הוא עובר ומה קורה אצלו בראש אבל קשה לי שהוא לא מבין עד כמה העבודה שלי תובענית וכמה כוחות היא שואבת ממני.

שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת את העבודה שלי ונהנית ממנה אבל היומיים האחרונים היו מטורפים וגם כשנהנים מעבודה זה לא אומר שבשישי בערב כשכל המשפחות יושבות יחד לאכול ואני עובדת עם התאילנדים, רעבה מתה כי לא הספקתי להכין לי ארוחת צהריים, זה לא אומר שלא קשה לי.

וזה שאני אוהבת שקט ולבד לא אומר שאני לא מרגישה בודדה לפעמים. אפילו לעיתים קרובות. אפילו בין הרבה אנשים.

בעיקר בין הרבה אנשים למען האמת. איכשהו אני לא מצליחה להרגיש בנוח כשיש יותר משני אנשים בחברתי. ולא החברים הטובים שלי אלא קבוצות חדשות של אנשים שאני לא ממש מכירה. חבר'ה פה מהמושב, שכירים אחרים שעובדים בבתי אריזה אחרים במושב.

איך זה שאני לא מסתדרת עם אנשים בגילי? אני מסתדרת טוב עם אנשים מבוגרים וטוב עם ילדים וטוב יחסית עם חבר'ה שקטנים ממני וגדולים ממני, אבל עם חבר'ה בגילי לא ממש הולך לי....

טוב עכשיו העיניים כבר מתחילות להיעצם אז עד הפעם הבאה שאני ארגיש חרא....שיהיו לכם חיים טובים (לכל ההמון שקורא בבלוג שלי)