הבלוג הבלעדי

לא תכננתי את הנפילה הזו, היא פשוט התרחשה כאילו מנסה לדבר אתי, לרמוז לי דבר מה. שאלתי אותה לפשר העניין, אך היא לא נענתה. בינתיים, אני תרה אחר תשובה. זה היה רומנטי ואפילו מלודרמטי אם הייתי מועדת במגרש הטניס באמצע משחק מותח רצועה, אבל הפעם זה לא מה שקרה.

מעט לאחר חצות הלילה, כשהמחוג הגדול תכנן לישון (בחלום), ירדתי במדרגות הביתיות, מנתרת, כרגיל, ומדלגת על אחת מבלי שתרגיש. בעיצומה של התנופה האחרונה, המדרגה הקיצונית פרחה מזיכרוני, כאילו אינה קיימת. בעיני רוחי, רציתי להמשיך לצעוד אל המטרה, אבל משהו קרא לי לעצור, וקולו לא נשמע.  

עצרתי ללא כוונה, כשכל רגל כיוונה אל מקום אחר ובלבלה. בנקודה זו, הבנתי רק 40% מהנעשה. ציפיתי לנחיתה, שהתעכבה. שברירי שניות הרגישו כנצח בהילוך אטי. לבסוף, היא הופיעה במלוא העוצמה כאילו הכריזה מעל הבמה: "ק-ב-ל-י אותי."     

לא יכולתי להסתכל בעיניה, כי הכאב הביט בי בחדות. הבטתי בו חזרה כאילו מסמנת לו שירפה מעט או שייקח הפסקה. הכול כאב לי, אפילו הבגדים. אז, נזכרו לבקוע מגרוני צלילים והברות מקוטעים בשפה שכלל אינה מובנת לי, כך שתרגום אין בנמצא.
 
סופר אימא לקחה את האינסטינקט האימהי שלה, והגיעה יחד אתו אל מקום ההתרסקות. סופר אבא התנצל על האיחור הקל, כי האמין ששמע קול ילד קטן. סופר אחות חשבה, שאלו קולות של אזעקה אודות ג'וק, אך התבדתה כשלא נראה שום חרק בסביבה.   

בתחילה, הקרסול השמאלי היה בהלם טוטאלי. לא יכולתי לעזבו במצב שכזה, ונשארתי עמו ללא תזוזה מיותרת. למען האמת, אני מתפלאת על רגל ימין, וכי מדוע ולמה היא בחרה להישען על רגלי השמאלית. הרי שתינו יודעות, וזה לא סוד שהצד הפחות חזק שלנו הוא הצד השמאלי.

בינתיים, העמדתי את כל בני הבית על הרגליים פעורי פה. מיד, הם סגרו אותו, ועטפו אותי בכריות מפנקות, מים לבליעת החוויה, שקיות קרח להורדת הנפיחות בעיניים וייתכן גם לקרסול, מגבת קרה לצינון, טישו ורוד, מבטים דואגים אמיצים ועשרים ושש טון של אהבה. הזכרתי כבר אהבה? לאחר מכן, כמטר וחצי מאחוריי, הציבו משולש אזהרה, ככל הנראה רצו למנוע את היווצרותה של תאונת שרשרת. טרם החלפנו פרטים.   

ואני, עדיין ישובה ארוזה, מקופלת היטב כמו נייר דק של שוקולד מריר. אילולא השיער שגלש מן הקווים, היו יכולים לפזר את ההפגנה. ישבתי למרגלות המדרגות, וראיתי את העולם מזווית אחרת. המדרגות נראו גדולות יותר מאי פעם, ומספר רגשות התיישבו עליהן. בשורה הראשונה התנחל, כאמור כאב עז פנים, במדרגה השנייה ישבו הרחמים העצמיים, בשלישית התסכול, ברביעית השמחה כי ליפול זה מצחיק נורא, בחמישית האהדה, בששית ובשביעית... ובאחרונה, הגבוהה ביותר ישבה האהבה והעפילה על כולם. הכול מתגמד לידה. מסמנת בחיוביות שיש כל כך הרבה על מה להודות, אפילו עם רגל אחת פחות... בינתיים.

באותו הרגע חדרה בי אף ההכרה, שלפעמים אני צריכה לחבק גם את הנפילות שלי בחיים, אז תפסתי בידי הימנית את כף רגלי השמאלית עם הקרסול הקפוא, וחיבקתי אותו חזק חזק כדי שלא יברח.

דקות ארוכות בני הבית הקיפו אותו בשאלות על מצב בריאותו, הליכותיו, ותוכניותיו לעתיד הקרוב. הוא לקח את הזמן. דובבתי אותו בעדינות, עד שנתרצה ונע מעט ממקומו המרובע. לאחר התחבטות צולעת בין הרגש לבין השכל, החלטתי לבדוק עד כמה הרגל עמידה. ניגבתי את הרצפה, שספגה מספיק כבדות להיום, אספתי את 47 הקילוגרמים שלי, והכרחתי את עצמי לקום מאזור הנוחות. סופר אימא הושיטה לי יד כתף לב וראות... נדרכתי לאט לאט, ונעמדתי על שתי רגליי עם נטיה קלה לצד ימין. המתח נרגע, מסתמן שרק נמתחה רצועה.

אמסגר את התמונה הקוסמית השלווה הזו, ואתלה אותה בחדר הימני בלבי. בשעת הצורך, המוח ידלה רשמים. ועכשיו, נותר לי שוב להודות, אז: מודה אני לפניך שלא נבראתי עם שתי רגליים שמאליות.