בלוג על חברות נצחית, חיים של מתבגרות וסתם לכיף:)

היי אנשים, מה נשמע?

אז ככה=>

עכשיו 3 וקצת בצהריים, אני עצלנית מכדי לקום ולעשות דברים... רושמת מהלפטופ שנהיה חלק בלתי נפרד ממני בחודשים האחרונים, הולך אחריי לכל מקום [STOKER מה שנקרא באנגלית].

החיים שלי משתנים, מאוד אם הייתם שואלים [גם אם לא, כי מי שואל אתכם, זה בלוג].

יש לי חבר, לא הראשון, אבל יש לי הרגשה שזה יהיה רציני הפעם. קצת מלחיץ, כי אתם יודעים, הוא יותר בוגר מרוב הבחורים שיצאתי איתם, הוא יותר מפנק, יותר עדין. אבל יש לי הרגשה שיש לו ציפיות אחרות, קצת יותר גבוהות, ואני עוד לא מוכנה.

ההתאהבות הרצינית הראשונה שלי, לא התמסדה, כי הייתי קטנה, תמימה מדי, לא מתאימה עדיין. בפועל התברר שהחזקתי ממנו יותר מדי בוגר ומלא בטחון עצמי, האמת היא שלא. יש לו עוד פחות בטחון מלי. הבעיה הי שיש ביננו משיכה עצומה, אבל אני בחיים לא אהיה איתו. גם הוא לא איתי.

הדלקות שניה, חבר ראשון ונשיקה ראשונה, היה חמוד והכל, נישק פשוט גרוע, אני הייתי החברה הראשונה שלו גם כן, זה לא היה קשר ערוך בכלל [בעיה שקיימת אצלי], פשוט לא הייתה משיכה ביננו כל כך, עכשיו כשאני חושבת על זה אני לא מבינה איך הצלחתי בכלל לגעת בו, שלא לדבר על להתנשק איתו. עלתה לי ארוח"צ...

אחריו היו לי כמה כאלה "קטעים" סתם אנשים להתנשק איתם כשיש חשק, להרגיש משהו שקרוב לחום..

עכשיו יש לי את א'. בחור חמוד, גדול ממני בשנה בערך, הכרנו בכנס של מד"א דרך חברה מאוד טובה שלי, בהתחלה נדלקתי עליו בקטנה, אבל חשבתי שבינו לבין חברה שלי יש משהו. חברה שלי קלטה משהו כנראה, הבהירה לי שאין הינהם כלום ואמרה לי [יותר נכון קפצה מאושר והתחילה ללחוץ עליי במתיקות כזו] ללכת על זה. אמרתי לה שזה לא בא ככה, זורמים עם איך שזורם.

"דייט ראשון"- ממש דייט, מה זה פה הוליווד? פגישה שניה שלנו, אני והחברה נסענו לאיפה שהוא גר לשיעור נהיגה שלה, היא קראה לו, כבר אז היינו ידידים טובים, קורה אתם יודעים, ישבנו בספסל האחורי של המכונית. קרוב, מאוד. הוא מתחיל איתי בקטנות כזה, קרובים לנשיקה, אני נלחצת ומסובבת את הראש. לא יודעת למה נלחצתי, בד"כ זה לא קורה לי, כולה נשיקה. סבבה, מהפגישה הזאת לא יצא יותר מדי.

דיברנו הרבה באינטרנט, פייסבוק, מסנ, סקייפ.. אני כבר רגילה, ככה זה כשאני לומדת לא בעיר שלי, רחוקה מכולם. אמצעי תקשורת עיקרי.

תתכננו בסילבסטר שאני אבוא עם החברה שלי לעיר שלו, אמא ואבא ניפצו לנו את האשליה [כיף, הורים בוטחים -_-] אז העברתי את כל העניין אליי הבייתה. חברה שלי הסכימה ישר, מן הסתם, אותו לקח לי זמן לשכנע, המון זמן, כבר אז היה די ברור שהולך לקרות ביננו משהו.

הצלחתי לשכנע גם אותו [כמה מפתיע], הם באו אליי. היה מקסים, באמת שהיה חמוד ביותר. איך שהם ירדו מהאוטובוס החזקנו ידיים, נראנו כמו זוג. באנו הבייתה, נכנסנו לחדר, חברה שלי כל שניה מודיע שהיא מפנה אליינו את הגב [לא שקופה בכלל] נתתי לו נשיקה קטנה על השפתיים. אח"כ זה זרם, לזכותו יאמר שהוא יודע לנשק ממש טוב :P כל הסילבסטר רק התנשקנו. המון. המון! חח

כל זה מבלבל מאוד. כאילו זה פעם ראשונה שזה.. ככה. לא אמרנו שום מילה מהשורש א.ה.ב עדיין, זה משהו חדש. כל מיני דברים אחרים. נגישות לגוף, איפה לשים גבולות וכל זה.. בסדר, נלמד, אין מה לעשות.

חוץ מזה, השתנה לי האופי קצת.

זה כל הזמן קורה, אבל בסדר. עכשיו נהייתי צינית כזאת אני יודעת, אנטיפטית לאנשים שאני לא אוהבת ויותר אפאטית לאנשים שאני כן אוהבת. כנראה בהשפעת האנשים שאני מדברת איתם ומסתובבת.

אני וקטי התרחקנו טיפה לפי מה שאני מרגישה, זה מדכא :\

פשוט אנחנו חיות רחוק, לי יש חברות וידידים משלי, לה יש משלה. זה הגיוני, לא ככה? אני עדיין אוהבת אותה יותר כל אדם אחר, אבל זה קשה קצת כשהיא לא מכירה אף אחד מהאנשים שאני מכירה. זה מקשה על ההסברה, שיתוף וכאלה... אני חושבת שהיא מרגישה כמוני.

מחר אני עובדת בעבודה הרצינית הראשונה שלי. מלצרות, כמה מפתיע. מקווה שלא נעשה יותר מדי פאדיחות, 2 ידיים אל תהייו שמאליות מדי! חח

מה עוד?

בלימודים אני בסדר, יש שכל.

חברות יש לי דיי והותר, ידידים עוד יותר.

אני עייפה קצת מצביעות ותפיסת תחת שקיימת בקרב האנשים שקשורים בחיי, צמאה לשפה גבוה יותר מההשפה המעילה שמדברים אצלנו, לבגרות יותר, להפסיק את המריבות הטפשיות והקנאה.

רבה עם אמא כל הזמן, בטח זה חלק מהגיל או בולשיט פסיכולוגי אחר.

אני מבולבלת לגבי הצבא והאוניברסיטה, יותר מדי תפקידים ומקצועות לוחצים עליי לבחור, כל הזמן אמא מזכירה לי שכל מה שאני עושה עכשיו ישפיע עליי אח"כ, בעתיד..

בא לי לצעוק לפעמים "אמא! אני לא רוצה לעשות 5 יחידות מתמטיקה, כי יש לי חיים אחרים חוץ מבית ספר, זה טבעי! אני לא רוצה להשמין 10 קילו בשביל לפתוח את כל התפקידים האפשריים בצבא! גם להדליק ממטרות לא יפריע לי, לא איכפת לי מה אני אעשה בצבא! אבא, אני לא רוצה להיות רופאה כירורגית עם קליניקה משל עצמי שעובדת כמו חמור ומקבלת טונות כסף, זה לא מעניין אותי. סבתא ואמא, אני רוצה 2 ילדים ולא יותר מזה, ממש אין לי שאיפה להחליף טיטולים כל החיים, לשמוע את כל הריבים המטומטמים,לשלוח 30 אלף ילדים לצבא ולפחד עלייהם כל שניה מהחיים. עזבו אותי, בשקט כבר, אני בת 16 וחצי, אני כבר מספיק בוגרת לקבל את ההחלטות שלי, אני אחליט מה ואיך וכמה ולמה, אני אחליט אם אני מספיק אחראית או לא, די פשוט די!" נשמע ילדותי וקטנוני, אבל אין מה לעשות, לפעמים נמאס.

בכללי, יש לי חיים בסדר, כסף לא חסר, יחס יש יותר מדי, אני ילדה דיי רגילה, למשפחה עמידה+, יש לי חבר, אני יפה, חכמה, יש לי חברים בשפע.

אבל לא יודעת, לפעמים משהו חסר... אולי טיפה חופש, מתישהו גם את זה אני אקבל.

שפכתי, אפשר לחייך =]

שתהיה לכם שבת שלום, שבוע טוב, שנה טובה וחיים מצויינים.

נתראה במשבר זהות הבא,

ג'וי. 3>