"אני כל- כך מבולבלת בקשר אליו. יש פעמים שאני מרגישה את ליבי פועם בעוצמה בכל זמן שאני חושבת עליו ואז מדמיינת עתיד ורוד; שנינו קמים ביחד בבוקר, מחייכים אחד לשנייה בשביעות רצון ומדברים שעות סתם ככה בסלון עד ששוב נרדמים בזרועותיו של השני.. זה מה שאני הייתי רוצה שיהיה כשהתמונה שלי עוברת לו בראש."
לתכנן תוכניות, למלא מצברים, לזרוע ולקוות לשדה פרחים.
אני מרגישה שאני בתחרות מתמדת.
להרגיש בזמן, לפחד בזמן, להתוודות בזמן, להתחרט בזמן.
אני רוצה ניצחון. אני רוצה להרגיש שניצחתי את התחושה שאני נאבדת ונחלשת.
איזו שטות זו להתחרות בעתיד, בכתוב מלמעלה; להחיות פרפרים בבטן בלי סיבה.
וכל לילה להישאר מעורערת, כעוסה.
שזה לא פייר.
לפני שנה הכל היה לי ואני קבעתי שזה לא מספק. אני רוצה יותר.
אם מישהו יקח ממני מתנה שאני לא אוהבת אני עדיין אהיה עצובה שאין לי אותה.
"אבל כשאני צוללת במחשבותי על מה שהוא היה רוצה שיהיה אני מסתקרנת לדעת אם יש לי מקום בעתיד הורוד שהוא בונה לעצמו."
אולי כל המאמצים שאני משקיעה ברצון אחד לא יחייכו לי ברצון אחר.
אלא ינתנו לי כמתנה כמו שילד קטן מבקש- כאן ומיד !
אז השאלה האמיתית היא.. האם לחזור לילדות ולרצות מעכשיו לעכשיו.
או לא להמתין בשנינות, כל דבר יבוא זמנו..?
מתוך "הסוף של היומן הזה".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
