מצטערת שלקח לפרק כל כך הרבה זמן להגיע.
אבל האמת די כאב לי לכתוב את הפרק הזה.
מצטערת שלקח מלא זמן.
פרק 10 - כשאין כבר דרך חזרה
אתה חושב וחושב וחושב
וחושב ולא מבין מאיפה זה הגיע, איך זה קרה. לא משנה כמה אתה מנסה לחשוב על הדברים,
אתה יודע שהמציאות שלך השתנתה, שאתה בן אדם אחר, לא רגיל- ואתה לא מבין למה. למה?
"תקום כבר, שלא
תאחר לבית הספר"
"נו די אמא, 5
דקות בבקשה!"
"שום 5 דקות. קום
עכשיו" ואז הרגשתי את השמיכה החמימה יורדת מגופי.
"אמא!" אני
צועק מתוך שינה בעייפות שגברה עוד יותר כשפקחתי את העיניים. ראיתי אותה עומדת מעלי
במבט כועס ועצבני.
"אם שוב פעם אני
אשמע שקיבלת איחור אתה מקבל ריתוק לחודש. שום טלוויזיה ושום מחשב"
"אוקי בסדר, אני
אקום" קמתי למצב ישיבה, מתמתח ומנקה את עיניי מקורי השינה שעדיין נשארו שם.
נדדתי לכיוון האמבטיה מחוץ לחדרי, שוטף פנים ומצחצח שיניים. אין זמן הכי מעצבן
יותר מהבוקר. הסתכלתי על השתקפותי במראה, מביט על שערי הפרוע והמבולגן שכל כך לא
היה לי כוח לסרק. בקושי היה לי כוח להרים את מברשת השיניים, אז רוצים שאני ארים את
היד כדי לסרק? הלכתי חזרה לחדר, מתחיל להוציא בגדים לבית הספר. הסתכלתי על הבגדים
הזרוקים שהוצאתי- ג'ינס משופשף וחולצת בית ספר כחולה. בזמן האחרון אני לא יודע מה
קורה לי. אני מתחיל להזניח את עצמי מרוב חוסר כוח. אפילו שיעורים, שהקפדתי עליהם
די טוב לפני חצי שנה, הפסקתי כבר לעשות. התחלתי להתלבש ברישול, שם את הנעליים
ומסדר את התיק. לאחר מכן חזרתי למראה, מסתכל בבועתי המעווות והנוראית בגועל.
הסתכלתי על המסרק שנח במיוחד בשבילי על המדף מעל הכיור. טוב... ננסה. החזקתי בידית
המסרק, מרים את ידי למעלה ומתחיל לסרק. אני לא בכושר כבר כל כך הרבה זמן, וכל מה
שאני עושה רוב היום זה רק לשבת ולהסתלבט מול הטלוויזיה בזמן שאני תוקע לי איזה כמה
חטיפים לתוך הקיבה. גם למסיבות אני לא יוצא כבר, לא משנה כמה החברים שלי [או מה
שנשארו לי] מנסים לשכנע אותי. בשבילי ללכת למסיבה זו פעילות מטורפת. אפילו אמא
שלי, שכל כך התנגדה שאני הולך לשם מתחננת שאני אזיז את הרגליים ואלך. הדברים השתנו
בחצי השנה הזאת. אבל זה לא רק זה... איך זה שאני רואה דברים שאחרים לא רואים?
למשל, פעם כשהייתי בדרכי חזרה מבית ספר, שמתי לב שכמה אנשים עוקבים אחרי. אבל
כשראיתי את אחד מהחברים שלי הוא אמר שאין שם אף אחד. אבל כשאני הסתכלתי אחורה
ראיתי אותם עם מבטיהם המאיימים והמפחידים. לא מוזר?
"פיטר!!!"
צעקה אמא שלי מלמטה.
"בסדר, בסדר אני
יורד" מלמלתי, לא חושב לעצמי לרגע שהיא בכלל לא שומעת. לקחתי את תיק בית הספר
הריק למחצה וירדתי למטה.
"קח" היא
אמרה לי, מושיטה לחמנייה גדולה עטופה בשקית ירוקה.
"אני לא אהיה
רעב" אמרתי, מתכוון לצאת החוצה.
"מה זה לא תהיה
רעב? קח את זה! עכשיו!" נאנחתי, לוקח את הלחמנייה ויוצא החוצה. התחלתי ללכת
בשביל עד לבית הספר, וכשהייתי רחוק מהבית, זרקתי את הלחמנייה בתוך איזה פח. אני
אוכל הכל חוץ מהדברים האלה! הוצאתי את האוזניות והפלאפון שלי ומתחיל לשמוע שירים.
התחלתי להרגיש את התכווצות השרירים ברגליים, מחוסר הליכה. היו ימים שכשאמא שלי
הייתה בעבודה ממש מוקדם, לא הלכתי לבית הספר. וזה לא היה אכפת לי שהמנהלת כל פעם
התקשרה אליה להגיד לה, ואני חטפתי צעקות מפה עד הודעה חדשה. עכשיו כשחושבים על
זה... לא אכפת לי כבר מכלום!
"פיטר..."
שמעתי לחישות. הסתובבתי, מביט סביבי. לא היה אף אחד ברחוב ואיך זה ששמעתי אם אני
עם אוזניות? כנראה רק חלמתי. המשכתי ללכת.
"פיטר..."
עצרתי במקומי, מוריד את האוזניות מאוזניי ומביט על השיר שנשמע בפלאפון.
"פיטר..."
שמעתי את זה שוב. הסתובבתי סביבי, מבוהל ומבולבל. מה קורה לי? למה אני שומע את
הקולות האלה? מה עובר עלי?
"או פיטר... מה
קרה ילדון? למה אתה חושב את עצמך כמו ילד גדול? מסתובב עם פלאפון ואוזניות, לא
מקשיב לאמא, הולך למסיבות כל הזמן... עצוב! ואתה רק בן 11"
"מי זה?"
שאלתי, מסתובב סביבי כמו סביבון, מנסה לאתר את מקור הקול.
"תפסיק לחפש אותי
ילדון, לא תמצא אותי לעולם" הקול היה קול רגוע אך מאיים באותו הזמן. לא הבנתי
מאיפה הקול הזה נשמע וגם לא היה אף אחד ברחוב. חשבתי שאני משתגע. מה קורה לי?
"תפסיק!" צרח
עכשיו הקול. "אתה לא מבין, אה? אתה סתם ילד עלוב ומשוגע. מתי תבין שנשארת בלי
כלום? בלי החברה שלך, בלי המשפחה שלך, בלי חצי מהחברים שהיו לך... אתה פשוט ילד
מסכן!" הצעקות גרמו לי ליפול על הרצפה ופשוט להתחיל לבכות.
"לא, די, בבקשה.
תעזוב אותי. די!" צרחתי, מתקפל על הרצפה ולא מפסיק לבכות.
"ילד? ילד מה קרה
לך?" ראיתי איש רץ אלי, מנסה לראות מה קורה לי.
"עזוב
אותי!" צרחתי עליו קם על רגליי ומתחיל לרוץ לתוך היער, הרחק מביתי ומבית
הספר. הרחק מהכל.
"אתה לעולם לא
תצליח לברוח ממה שאתה פיטר. אתה לא קולט?"
"תעזוב אותי כבר!
מה אתה רוצה ממני?"
"אני לא רוצה ממך
כלום. אני רק רוצה לראות אותך סובל וכלוא מאחורי סורגים. ואתה תראה את האנשים שאתה
מכיר מתחתייך, תקרא להם, הם ייראו אותך... ואתה יודע מה יקרה?" לא עניתי. כל
כך פחדתי מהקול הזה. לא הבנתי מאיפה זה בא, מי זה, מה הוא רוצה ממני... "הם
ייברחו!!" הוא התחיל לצחוק עכשיו, צחוק מאיים ומפחיד, צחוק שנשמע רק בסרטי
האימה הכי מפחידים.
"תעזב אותי
כבר!" אני צורח, משתטח על דשא יבש בין עצים וספסלים. "מה אתה רוצה
ממני?" מלמלתי לעצמי. "מה אתה רוצה?" והקול המשיך לצחוק, ועם הצחוק
הזה, נרדמתי.
"פיטר! פיטר!
תתעורר!" פקחתי את עיניי, רואה את אמא שלי בוכה מעלי. "או פיטר, אני כל
כך שמחה שאתה בסדר. מה קרה?" היא חיבקה אותי חזק. הבטתי סביבי, עם הרעש
וההמולה שהייתה. סירנות משטרה היו בכל מקום, שוטרים בלבוש כחול והרבה אנשים
שהצטופפו לראות מה קורה.
"אמא"
לחשתי. היא נשקה למצחי.
"מה קרה
לך?" היא חיבקה אותי שוב.
"אמא אני..
אני..." היא הסתכלה עלי. "הקול הזה מפחיד אותי" היא נרתעה קצת.
"איזה קול?"
היא שאלה.
"הקול הזה שהיה
לפני... רגע, מה השעה עכשיו?"
"עכשיו 7
בערב" מה? הסתכלתי למעלה על השמיים השחורים. אוי אלוהים.
"פיטר, איזה
קול?" היא האיצה בי.
"הקול הזה ששמעתי
בבוקר..." היא הסתכלה עלי, מתחילה לדמוע שוב ומחבקת אותי ממש חזק.
"אני מצטער
גבירתי אבל אין לנו ברירה" אמר אחד השוטרים. הרמתי אליו את מבטי, ושמתי לב
להבעת הרחמים שהיו על פניו.
"אין ברירה
למה?" שאלתי, מסתכל על אמא שלא עזבה אותי לרגע.
"גבירתי,"
הוא אמר שוב.
"לא, אני לא
מוכנה שתיקחו אותו! לא, הוא נשאר איתי. הוא יהיה ילד טוב. זה סתם מה שאתם אומרים!"
על מה הם לעזאזל מדברים?
"מה קורה
פה?" צעקתי.
"גבירתי, בבקשה
תעזבי אותו. את חייבת להבין שהכל לטובתו" היא המשיכה לבכות.
"עזבו אותנו כבר!
אני לא אתן לכם לקחת אותו ממני, אתם שומעים? הוא לא משוגע! הוא לא!" היא
צרחה.
"אתם שומעים את
זה? הוא לא משוגע! זה סתם בלבולי שכל מה שאתם מדברים. תעזבו אותנו"
ניסיתי להבין מה קורה
כאן. הייתי כל כך מבולבל. ניסיתי לראות מה קורה סביבי כדי להבין על מה הם מדברים.
ולפתע ראיתי את זה. מכונית גדולה ולבנה, דלתות פתוחות עם חלון קטן מסורגים ואנשים
הלבושים לבן, מסתכלים עלי ועל אמא שלי ברחמים.
"לא! לא!"
צרחתי, מנסה לברוח מידיה, לברוח מפה כמה שאפשר.
"תתפסו אותו,
מהר" צעק אחד מהאנשים של המוסד. הצלחתי להשתחרר מידיה של אמא, מתחיל לרוץ
ולברוח מהשוטרים שרצו אחרי. עברתי בין שיחים ועצים, מגיע לכביש ועובר אותו בריצה,
לא משנה כמה מכוניות עצרו בגללי והתחילו לצחוק עלי. הסתכלתי אחורה על השוטרים שרצו
אחרי. אני רק בן 11, אני לא יכול לרוץ כל כך מהר. ולא משנה כמה ניסיתי לרוץ, שמתי
לב שהשוטרים מתקרבים אלי יותר ויותר. פחדתי, והפחד השתלט על כל גופי. לא האמנתי
שאנשים חושבים שאני סכיזופרן! המשכתי לרוץ ולרוץ, לא עוצר לרגע. עובר בין חנויות,
דוכנים, אנשים, מכוניות, עצים ושיחים...
"לעולם לא תצליח
לברוח" שמעתי שוב את הקול הזה.
"תעזוב אותי כבר.
אני לא משוגע!" צרחתי.
"למה אתה מתכחש
לעצמך?" ואז ראיתי אותו, את דמות הקול. דמות ורודה ושמנה מרחפת אל מול פניי,
צוחקת ומחייכת ברשעות.
"לא!!" צרחתי,
לפתע נופל על הרצפה, בוכה כמו שלא בכיתי אף פעם. הרגשתי את ידיי השוטרים תופסים בי
ומחזיקים בי בכוח. הדמות הייתה עדיין אל מול פניי, צוחקת מהסבל שאני חווה כרגע.
ראיתי את אמא שלי רצה לקראתי, בוכה ומניעה את ראשה בשלילה. האנשים האחרים שהיו שוב
הצטופפו לראות מה קורה.
"תעזבו
אותי!" צרחתי, אך השוטרים לא עזבו. המכונית הלבנה עם הסורגים הגיעה עד אלי,
והשוטרים ניסו להכניס אותי לתוך התא.
"די! לא!"
צרחתי. אמא שלי המשיכה לבכות, לא מאמינה לשום דבר ממה שקורה כאן. וגם אני לא.
"זוזו!"
שמעתי את האנשים בלבן אומרים לשוטרים, ואז מחזיקים בי בחוזקה. 6 אנשים היו עלי,
מנסים להכניס אותי למכונית. אבל אני... אני רק בן 11. אני לא יכול להתנגד, אין לי
מספיק כוח כדי לברוח מהם. ואז הגיע המצב שהם זורקים אותי לתוך התא וסוגרים עלי את
הדלתות. קמתי, מסתכל דרך הסורגים על האנשים שהיו והביטו בי, ועל אמא שלי שישבה על
הרצפה, מתמוטטת מכאב.
"אמא!!!"
צרחתי, כשאני רואה את אמא שלי מתרחקת ומתרחקת. ואני? אני נשארתי לבד.
"תעצרו אותו כבר.
הוא עוד יהרוס את כל המקום" שמעתי אותו, את מנהל המוסד הזה.
"תעזבו אותי, אתם
שומעים? אני לא שייך למקום הזה. אני לא כמוהם! לא!" המשכתי לצעוק, לנסות
להתנגד לאנשים בלבן.
"תכניסו אותו
לחדר" הוא פתח דלת אחת ואז האנשים הכניסו אותי פנימה, סוגרים במהירות את
הדלת. צרחתי ודפקתי על הדלת בכל כוחי.
"לא! אתם לא
יכולים לעשות לי את זה!" לפתע ראיתי את החדר כולו הופך לשחור, ושוב את דמותו
המאיימת של היצור בוורוד.
"תוציאו אותי
מפה!!" ואז, נפלתי על הרצפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
