חולה. שוב. here it goes again.
כל שנה יש לי, בממוצע, בכל הימים ביחד, 3 חודשי מחלה. למה? אלוהים יודע. אנחנו תמיד מאשימים את המזגן בבית הספר. ואת הלחץ.
כל כך לא רציתי להפסיד היום, את היום הראשון אחרי חופש כל כך ארוך. לראות שוב את כולם, להיות שוב במקהלה שלי בצהריים, ועוד יש היום לחברה שלי יומולדת בערב, שאני לא אוכל להגיע אליה, ויהיו שם אנשים ממש מגניבים.. אני די מבואסת.
אבל לא נורא, יום טיפוח בבית (:
חברה שלי התקשרה אליי ב6:30, אז כשהתעוררתי ב7, התקשרתי חזרה... "הלו, פוקסי?" *אמרה גל בקול צרוד של בוקר ומחלה*"פוקסיייי בוקר טווובב מה קורה??" *אמרה פוקסיה בקול שמח ומעורר התפעלות, ביחס לעובדה ש7 בבוקר* "התקשרת?" "כןןןןן אנחנו מחוץ לבית שלך!" "תהיי רצינית דקה. אני ערומה. אתם באמת בחוץ?" "כן! בואי! חוצפנית, את ישנה ערומה?!" "כן. כמו שצריך. אני בודקת מהחלון. ביי" *ניתוק*
כמו מפגרת, שמתי בוקסר וחזיה, והסתכלתי מהחלון, לראות אם היא באמת בחוץ. עמדתי וצעקתי "פוקקקססייי?!" אבל לא הייתה תשובה.
יואוווו לרצוח את הילדה הזאתתתת! באמת שרציתי להרביץ לה.
אני מתה עליה (:
החלטתי שאני צריכה קצת חופש מהפייסבוק, כי כבר די התמכרתי. מעכשיו מתחילים יומיים נטולי-פייסבוק, מה שאומר הרבה קפה-לא-נטול-קפאין.
מי איתי?!
אני קצת מתגעגעת למי שהייתי. הילדה המצחיקה, שתמיד יש לה על מה לדבר, וכולם תמיד סביבה. לאחרונה אני מרגישה קצת יותר בודדה, למרות שכולם אומרים שאני נראית "מעמיסה"... לא במובן הסוטה, ילדודס (: במובן שיש לי הרבה עם מי להיות, עם מי לדבר, מה לעשות.
אני מרגישה קצת בודדה.
תאמול דיברתי עם ילדה, שאין לה הרבה חברים בשכבה, והיא אמרה לי, שיש לה חברה אחת בשכבה, וזהו. לא, זאת לא הייתה אני, זאת הייתה ילדה, שגם לא מאוד מסתדרת חברתית. פשוט כי הן נראות פחות טוב, מה שמוריד להן את הביטחון העצמי, מה שגורם, לכך שהן לא מספיק בטוחות בעצמן בשביל לדבר עם אנשים חדשים ולהיות מעניינות, כמו שאני אישית יודעת שהן.
כששאלתי את הילדה שדיברה איתי, למה היא לא הולכת לאנשים חדשים, מדברת איתם, היא אמרה לי "כי יש עליי כבר רושם מסוים, בגלל שאני מסתובבת עם הילדה הזאת... גם אם אני אפסיק להסתובב איתה, הרושם לא יעלם, אנשים עכשיו תמיד יתרחקו ממני"
"אז למה את לא מנסה לשנות את הרושם הזה בעזרת מילים? במקום להפסיק להסתובב איתה, תהיי עצמך גם במקומות אחרים, רושם משנה רק רושם ראשוני, לא אחר כך"
"קל לך לדבר, את מסתובבת עם האנשים הנכונים."
לא ידעתי ממש מה להגיב, אני תמיד חשבתי שאני מסתובבת דווקא לא עם האנשים הנכונים בהכרח, אלא עם מי שמתאים לי. אני לא כופה את עצמי על אף אחד.
"לדעתי אין כזה דבר אנשים נכונים... צריך להסתובב עם מי שמתאים לך. עם מי היית רוצה להסתובב?"
"איתך."
עכשיו באמת לא ידעתי מה להגיד. למזלי, באותו רגע, היא הלכה. אבל נשארתי לחשוב על זה.
למה רושם ראשוני ההוא כזה חשוב? למה מי שאתה מסתובב איתו, קובע את האישיות שלך? ומה אם אתה שם בטעות? איך יודעים אם זה בטעות או לא?
מה זה משנה של מי אתה חבר, בעצם? אם אתה נהנה, אפילו אם יש לך רק חבר אחד, אתה לא צריך יותר מזה. אתה צריך להיות איפה שנעים לך להיות, וזה הכל.
אבל מה קורה אם לחבר שלך כבר נמאס? מה, תשאר לבד?
העניינים האלה כל כך מסובכים. יחסי אנוש. כל הסטיגמות, רושם ראשוני - אלה דברים כל כך חשובים, שנקבעים בכל כך מעט זמן. יכולים להקבע ממבט אחד. והם באמת משנים. למה הם משנים כל כך? למה אנחנו לא יכולים להתעלם לרגע מההתחלה, מהקליפה, להתרכז לשניה בתוכן, בבן האדם שעומד מולך, לא אלה שעומדים סביבו. לנסות להכיר את כולם, לשמוע מה יש להם להגיד.
אני לא יכולה להגיד שאני עושה את זה עם כולם. אני כן מתייחסת לרושם ראשוני במקום מסוים, ברור. אבל אני כן חושבת שפחות מאחרים. עובדה שיוצא לי לדבר גם עם אלה ש'פחות נחשבים' אצלנו. כי אכפת לי. אני מנסה להקשיב, אבל אם אני לא אוהבת מה שאני שומעת, אני כן אפנה את הגב, ולא אתאמץ עוד טיפה.
אבל אולי אתם כן יכולים להקשיב לרגע, לשמוע מה יש לאלה שאומרים פחות להגיד. לתת גם לאלה שלא קיבלו צ'אנס, צ'אנס.
כי באמת שזה יכול לשנות.
טוב, נצא מהדיכי. תמונות? (:
"אבא, מה, הפסקת לעשן?"
"לא, הפסקתי לקנות סיגריות. התחלתי לגלגל."
"יווו! תלמד אותי!"
"בואי"
וככה למדתי אתמול לגלגל סיגריות (:
מסתבר שאני טובה בזה.
שתהיה לכם שנת לימודים מעווולה, מלאה חוויות וריגושים, אבללא יותר מדי - כי משעמום נובעים הדברים הכי טובים בסוף (:
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
