מצחיקה אותי הסיטואציה.

בתור לא-מתמידה בשום דבר בחיי בערך, אני מוצאת את עצמי חוזרת בכל פעם מחדש למשבצת המתרצת, בה אני מסבירה למה עזבתי, למה חזרתי (אשמה, לרוב), ומה אני מקווה שישתנה בסיבוב הנוכחי. בעבר, הייתי ממש מלקה את עצמי על תכונת חוסר ההתמדה הזו. לאט לאט למדתי פשוט לא להתחייב שתמיד אהיה שם. נשמעת כמו גבר טיפוסי, אין ספק.

אין צורך לעדכן וליישר קו. אני-אני.

השתניתי, התהפכתי, התיישרתי, התעקמתי, נפלתי, וקמתי. הכרתי את עצמי מחדש, גיליתי שאין לי מושג מי אני ולכן אני זקוקה לשינוי תדמית דחוף, עשיתי כמה דברים שאני לא גאה בהם ויש כמה אנשים בעולם הזה שאשמח מאוד שלא להיתקל בהם שוב. חוץ מהכל, גיליתי שמאוד מאוד חשוב לשמור על מסתורין בקשר עם גבר. כל הפתיחות והאמת שבעולם לא יגרמו לגבר להתעניין בך בלי טיפ-טיפה מסתורין וסימני שאלה.

ובמעבר חד, עוד שבוע וחצי הפסיכומטרי (ו-הופ, חצי מהאנשים שהתחילו לקרוא דיפדפו לבלוג אחר). אין לי כל טעם או סיבה לכתוב על הפסיכומטרי כי בעיניי הוא מציק, מיותר, לא משקף דבר וחצי דבר, ואני די מוצלחת בו. בשל הבחינה המחפירה הזו, יותר מדי אנשים נותנים למה שהם עושים להגדיר להם את החיים. אימוץ מנטרות חדשות עשויות להקל עליהם את חיפוש נושא הלימוד שמתאים להם מבחינה פסיכומטרית.

או כמו שאמרו חכמים: "אלו העקרונות שלי, ואם הם לא מוצאים חן בעיניכם, יש לי אחרים". 

ושוב נושא הפסיכומטרי לא ישוב להיות כתוב בבלוג זה as long as it's up to me.

וכל האנשים האלה שיש להם עכשיו שלג בחצר, אני מקנאה בכם מעומק ליבי.