אני עומדת על קצה האבנים שליד הנהר, מקרבת את קצה כף הרגל אל היד. "בייגלה", היו קוראים לי פעם, כשלא הבינו מאיפה אני כל כך גמישה. עם אצבעות קפואות ונוקשות אני מורידה את הגרב מכף הרגל הימנית, הופכת אותה בדיוק כמו שאסור לשים בכביסה, וזורקת הצידה. המבט שלי נתקע על גזע של עץ מהצד השני של הנהר, בעוד רגל ימין חוזרת אל הקרקע ורגל שמאל עולה במכניות קלילה אל בית החזה. שוב מקלפת את הגרב, חושפת הפעם את כף הרגל השמאלית לצינת הקיץ החורפי. כף רגל שמאל חזרה אל הקרקע הבטוחה, רק המבט שלי לא ניתק מגזע העץ.

"את תמותי מקור, תזכרי".
"אל תדאגי לי".
אני רועדת לרגע, אדרנלין מהול ברוח קרירה שהגיע ממעלה הזרם. אני מתיישבת על שפת האבנים הגבוהות המגדרות את הנהר, משהה את הכניסה בעוד שניה אחת של חסד. עדיף לקפוץ וזהו.
השניה הראשונה כל כך מפתיעה, ואני ממתינה בסבלנות לרגע הזה שבו הגוף מתרגל אל הקור המקפיא. הידיים שלי מנסות למצוא את גדת הנהר אותה עזבתי באחת, ולהבין אם הכאב הזה הוא מהקור או ממשהו אחר. "אנשים מקבלים פה התקף לב מכאלה דברים, את לא נורמלית, תראי איך את רועדת!". כעבור שניה העצמות שלי מתחילות לכאוב כאילו וכל טיפת מים מנסה למחוץ אותם תחתיה. זו כבר לא אני, שמזיזה את הידיים בתנועות ענקיות ומגושמות, בניסיון לחמם את השרירים שנדמה שאינם מקשיבים עוד. מבין הרעידות והנשימות המהירות אני משחררת צחוק אדיר, מתגלגל, מלא בוז לטבע המנסה להכניע אותי מחוץ למגרש הביתי שלי.

בתנופה אדירה אני מניעה את הידיים והרגליים כמו קרפיון קטן אל עבר הסלעים במורד הנהר. ברגע אחד אני תופסת את מדרגות הברזל הישנות ומטפסת בכוח אל מעל לקו המים. עדיין מצחקקת מדי פעם, רועדת בלי הפסקה. עם חיוך ענק על הפנים אני מרגישה שהטבע כאן בשבילנו. קורא עלינו תיגר.
"את לא נורמלית, פשוט לא נורמלית".