עייפה בובה זהבה

ועייף מאוד הבלוג.

הבוחנים לחדר באו,

לוחשים לי "בקרוב".

ובחוץ יושבים כל אלה

שמזמינים "מקיאטו חלש" מהמלצר בקול רפה,

ולא יודעים כמה סתומים הם יצאו,

כי "מקיאטו" זה חלב שמכתים במעט את הקפה.

שמש על תל אביב דום,

וירח בעמק החלום.

אין עוד אשמה מלבדי,

כי השפה העברית היא סוד-סודי.

מילים כמו משטמה, נואל ונמוש,
רק מתחילים לתאר את רוב שנאתי למבחן
שגורם למנת המשכל שלי לצנוח אל גיל שלוש.

מה נעשה, על בלימה תלוי העתיד,

אפשר רק לבקש ממישהו שם למעלה
שבפרק הבא של "גריי", יהיה איזה קו עלילה אחיד.

לו רק ניתן היה להתקבל לאוניברסיטה בהתבסס על יכולת השליפה של שירים מפגרים.