העיניים נעצמות לי לאט לאט, מהר מדי, על הכביש הראשי. אני בכלל לא עייפה, רק מגרד לי בעפעפיים. השירים ברדיו כמו מתנכלים לי בכוונה. אני מעבירה תחנה אחר תחנה עד שמגיעה אחת עם מוזיקה בערבית. יש גבול גם למה שאני מסוגלת לסבול, חשבתי לעצמי ושלפתי את פצעים ונשיקות מתא הכפפות. ואולי בעצם.. לא, גם מוניקה זה שקט מדי. הוצאתי את התותחים הכבדים: Rubber Soul. כל שיר מתנגן לי על הלשון, בדיוק בקול שאני רגילה לעשות, זה הגבוה, שברקע. משלימה בציוצים את הזמרים הראשיים. ברגעים כאלה למילים אין משמעות, הן רק רצף של הברות מוכרות להכאיב. מדי פעם, כשבא איזה פזמון, אני מרשה לעצמי להתכוון למה שאני אומרת. בסוף השיר, כשהתווים האחרונים מתנגנים, אני כבר שומעת בראש את הפתיחה של השיר הבא. לעולם אקדים אותו בחצי שנייה.

.

אני עייפה, נוזלת אל הכרית אחרי יום ארוך. ושוב מתחשק לי כפיות. מה כבר ביקשתי?