הירח חצוי וחלקו הישר מטושטש כאילו הוא בכיס של אלוהים ואנחנו זוכים לחצי הטוב וכדאי שנשתוק עכשיו, אחרת גם את זה לא נקבל.

מחשבות על מדבר קדמוני חולפות לי בראש. בין ההרים האדומים, חולפת לה שיירה שייתכן והייתה באמת. בחורה עם שיער מזהב ועיני קריסטל חולפת מולנו, מאחוריה הולך בנה. עיניו אינן מאפשרות לו להתיק מבטו מאיתנו. אנחנו שוכבים על החול המגורען, ידי מונחת על ירכי, צובטת אותה מפעם לפעם, נהנית מהתחושה החלקה ומהיובש המדברי. אני מלקקת את שפתיי המתייבשות במהירות, ועוברת לטעום את החלק הבשרני שמתחת לאגודל. טעם של מלח ורכות מתפשט לי בפה ואני לוגמת מים שהספיקו להתחמם.

הילד המדברי שוכח מהשיירה, מלקק את שפתיו כמוני כלומד משהו חדש. אצבעות רגליו נעות בחול כמטביעות את חותמן בנקודת הזמן בה השתנה בו משהו. עיניו הבהירות נראות עייפות ומסוקרנות בו זמנית והוא נטוע במקומו. בלי לשים לב, נשמט מידו המקל איתו סחף את צעדיו בחול. הוא אפילו לא שם לב לקריאה של אמו. הרמתי ראשי מהבד הדק שעליו נח והצבעתי אל אמו של הילד. מבטו התחלף במהירות למבט אימה צרופה. רגליו הקטנות הרימו אותו והשליכוהו חזרה אל צעדת השבט.

רק המקל נותר על החול. קמתי בצעד קל, גומעת את הצעדים באיטיות. הרמתי את המקל, שנראה כמו ענף של עץ ישן וחזק. סובבתי אותו בכף ידי בדרכי חזרה אל האבנים שמתחת לגופו של זה שלצידי.

המקל דיגדג אותו בכפות הרגליים, זו בכלל לא הייתי אני. אחר כך הצטרפתי, כשהפה שלי נשך לו את האוזן לאט.