הגעתי, מתנשמת, מזיעה ומחויטת, אבל כאן.

האופניים המצ'וקמקות שלי מובלות כלאחר כבוד אל המתקן הספירלי כאשר, כמובן, אני מצליחה להוריד לעצמי את הג'ק עם רגל אחת היישר אל כף הרגל השניה. אני מחניקה יבבה ומביטה אחורה. הצילומים התחילו, רק אני מאחרת, כמובן.

"שלום, הצילומים... הגעתי, אמממ... צריך להירשם?".

"מה פתאום. תחליפי בגדים ובואי", היא אומרת בחיוך מאחורי הדלפק.

אני נכנסת לתא הקטן, שולפת משם את המכנסיים הקצרצר(צר)ים ומתחילה להרגיש את החום גואה בגופי. חום תמיד גרם לי לתחושת מרחב שגויה, קלאסטרופוביה, חוסר אוויר, חוסר בהירות מחשבתית. פשוט חוסר. סוף סוף אני מוכנה, הידית קוראת לי ואני רואה את האדמומיות שעל לחיי תוך רבע שניה במראה. שיט שיט שיט, אני אוספת נייר סופג וטופחת איתו על פניי, תוך נפנוף בעלון רנדומלי. שתי דקות, והכל נרגע. אפשר להתאפר.

כל מה שאני צריכה זה קצת בסיס, שלא אזהר בשמש. אני אוספת את שיערי גבוה גבוה ומסתכלת על עצמי בחולצה הירוקה-בהירה המחמיאה להפליא, מודה לאל שזכרתי ללבוש משהו נוח. התיק הלבן המוכתם שלי ("ככה זה אמור להיראות", הצלחתי לשכנע רבים וטובים שחלודה היא סוג של אמנות) נסגר בקושי עם המכנסיים השחורים הגבוהים דחוסים בתוכם. אני זורקת את הטלפון בחזרה פנימה, וטסה החוצה.

חיוכים, שלום שלום.

"בדיוק, עכשיו תרים את הגב, רגליים מהודקות, עצום עיניים".

הוראות מדויקות, ביצוע בינוני.

הבא בתור.

עמידת האשטאוואקראסנה. 

שיט, את זה אני לא יודעת לעשות.

כל חוסר הביטחון שלי מתגמד כשאני חוזרת בראש על התמונה שיש לי של עצמי, עומדת, שלווה.

הבא בתור.

אני מטפסת בקלילות על כיסא הפלסטיק השחור, עולה על המזרן הכפול שעל המזח. הופ, אני כמעט מחליקה אל מותי. בקטנה, חשבתי לעצמי, העיקר שאהיה חיננית. הלכתי על וריקשאסנה, הפשוטה שבפשוטות. או כך חשבתי. שכחתי את הרוח הקרירה שהתעקשה להדוף אותי בכל פעם מחדש. אבל היי, רקדנית לא מחליפה את נשמתה. התחברתי לנשימה שלי, פנימה והחוצה, ובחרתי נקודה. רגל ימין ננטעה ברצפה ורגל שמאל הגיעה עד לאן שרק יכלה. ידיי התחברו זו לזו מול החזה בתנועת תודה, נמסטה. קליק קליק, פלאש.

"שניה", אני מבקשת ומפזרת את שיערי. חזרתי לתנוחה ואז, משום מקום, הרגשתי תלושה. עד כדי כך מגוחכת, מצטלמת כמו איזו וואנבי, והתחלתי לצחוק. לא הצלחתי להפסיק, וכל ניסיון להשתלט על העניין נגמר בחיוך עצום.

"מעולה! עכשיו תסתכלי עליי!", קליק. "ועל הים".

עשיתי עוד תנוחה אחת, ובאתי לרדת. האיש הגבוה הגיע לעזרת עלמה במצוקה, ככל הנראה.

"אני מסתדרת, תודה", אמרתי בחיוך.