"אני למטה".

"יורדת".

אני חושבת שהדוגמנית היא החברה הכי טובה שלי. יש לנו את השיחות הכי טובות, הנושאים הכי כיפיים, ההנאות הקטנות המשותפות. בכלל, נדמה לי שאנחנו סוג של כוח ביחד, וכיף לדעת שכל מילה שלי נכנסת לה ללב, כמו שכל רעיון שלה ננטע בי בערמומיות. היא חיפשה מתנה ליום ההולדת של חבר שלה. אחרי כמה הצעות וסיעור מוחין על כוס יין גדושה, הבנתי שהם כבר לא ממש יוצאים לדייטים. מה זה החרא הזה?
ֿ"אני לא מאמינה שלא יצאתם חודשיים, זה לא מתקבל על הדעת. אתם גרים בתל אביב, וברור לי שהוא לומד ועובד, אבל כמוהו גם חצי מהעולם. זה לא תירוץ".

"אני לא רוצה לעשות מזה סיפור, אבל זה גם לא ממש מתקבל על הדעת".

"אז תזמיני אותו את לאנשהו. ותזרקי לו מדי פעם שאתם צריכים לעשות את זה יותר, למשל לקבוע יום שבו יוצאים בכל שבוע".

"זה... זה רעיון טוב. מאיפה את מביאה את זה?".

"סתם, נשמע לי הגיוני".

"תאמיני לי, את כזאת מבוזבזת!".

"you can say that again".

דיברנו גם על המשפט הזה שאומרים לבחורות מעצבנות: "היא לא קיבלה זין כבר הרבה זמן"...

"וואלה, את יודעת מה, זה לא תירוץ. גם אני לא בדיוק שרמוטת על, וזה לא אומר שאני מתנהגת כמו בהמה אל אנשים אחרים. כיף לי, וטוב לי, וברור שיהיה לי טוב יותר, אז בשביל מה להיות כלבה בדרך?".

בשבוע שעבר, כשדיברתי על האחיינים שלי, אמרה לי מישהי שאני מכירה "את תהיי אמא מה זה טובה...", עם חיוך מלא תקווה.

"תסתמי את הפה שלך!", נבהלתי.

הדוגמנית נפלה מרוב צחוק.

בדרך הביתה כבר ממש התנדנדתי. עצרנו בעוד בר אחד, רק בשביל לומר שבדקנו אותו. שניים התחילו לדבר איתנו, אבל בדיוק התחילו ללכת. הרגשתי שזה בדיוק הזמן ליפול ולהירדם.

קבענו להיפגש יותר. חיבוק, נשיקה. עוד חיבוק. ועוד אחד.

שתי דקות אחרי שנרדמתי קיבלתי הודעה ממנה שהיא הגיעה הביתה. שיכורה לחלוטין, ניסיתי לענות. הבוקר גיליתי שלא הצלחתי.