העולם שלי מתנדנד בעודי יוצאת מהפאב. אני עדיין מנסה להבין מה קרה שם; בסה״כ שלושה חברי ילדות שנפגשים כדי לשתות קצת.
״את פרצוף מוכר פה, אני מבין״, הוא עקץ אותי. ״לא ידעתי שאת עדיין בחיים״.
״נפגשנו רק לפני איזה חודש, לא? ו.. כן, אני מצטערת, זה קשה לתמרן..״.
הזמנתי כוס יין אדום, כרגיל. הם הזמינו בירה. ״הרסת אותי, איך אפשר לשבת ליד בחורה קלאסית כמוך?״, היא שאלה, גורמת לי להסמיק.
דיברנו על העתיד, על נושאים שמעניינים את שלושתינו. השיחה קלחה, לא הייתה מאולצת. אולי כי גיליתי את נפלאות היין האדום? אולי כי שתיתי שתי כוסיות ענקיות?
קיוותי שמישהו יתחיל איתי, אבל גם נהניתי כל כך מהשיחה שזה לא ממש שינה לי. הסתכלתי על שאר באי הפאב כל כמה דקות, הפרצופים לא ממש התחלפו.
בסוף, כשכבר הרגשתי מסוחררת שוב, ביקשתי מהברמן החמוד חשבון. כיף לדעת שזוכרים את השם שלי, כיף לדעת שהצ׳ייסרים היו על חשבון הבית.
עלינו שלושתינו על האופניים ונסענו יחד. המאמץ לדווש לא היה כל כך גדול כמו הרצון להתייצב, לנסוע ביחד. צחקנו ודיברנו כל הדרך.
״הפנס שלי מאיר בצורה מושלמת את התחת שלך״, צחקתי.
״לפחות יש מה לראות?״, היא שאלה, התגלגלנו מצחוק ביחד. הרגשתי שאני מעופפת ושוקעת, נסחפת ושוחה אל-על, עושה שני דברים סותרים,
איך נתנו לי רישיון על רכב, אבל באופניים אני יכולה גם לנהוג שיכורה?
לא ברור.
הבית שלי היה הראשון בדרך, ושניהם עצרו כדי לומר שלום. נשיקה, אנחנו צריכים לעשות את זה כל שבוע, חיבוק.
עצרו את שנת הלימודים, אני רוצה לרדת.
שיכורה, אם אפשר.
נדמה לי לפעמים שאני חופשייה יותר מרוב האנשים בעולם.
כינוי:
L.M.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
