בא לי, כל כך בא לי. אחרי שישבנו לאכול וסיפרת לי מלא דברים כמוסים. ושאלת, כאילו סתם, "את בת 24, נכון?", וחייכתי ואמרתי שלא, 21. "אה, אוקיי, לא הייתי מנחש... את..", וקטעתי ואמרתי לך שבסדר, שככה כולם. "ובן כמה אתה?" - 27. מדמיינת כבר את מה שהיא תגיד, שככה אני אוהבת אותם. סיפרת לי סיפורים, וגילית כמה דברים שמעולם לא חשבתי על איך אמורים להתמודד איתם. הסיבה שהכל התפקשש לך, ומה אתה מנסה לעשות עכשיו. באמת היה לי כיף לדבר, עד שהגענו לביזנס, כי בשביל זה בכלל הכרנו. מזל שכל אחד שילם על עצמו, אחרת הייתי מתחילה לחשוד שזה משהו אחר.

בסוף בסוף, כשיצאנו לרחוב, אמרתי שאני פשוט גמורה מעייפות. "בטוחה שתוכלי להגיע הביתה?", כן, כן. התחבקנו, כי כזאת אני. עצמתי את העיניים והרגשתי את הידיים שלך עוטפות אותי בחיבוק גדול. הידיים שלך לא היו קרובות זו לזו, אחת מהן חיבקה את גבי התחתון והשנייה את גבי העליון. עזבתי לפניך, וזה היה מורגש. משום מה, זה שימח אותי.

אני לא רוצה להגיד שום דבר שיהרוס, אבל גם לא בטוחה שיש על מה לדבר. יכול להיות שמה שמחזיק אותי כרגע זה רק ה-could have's האלה.

ואתה שונה, ולא מסודר, ומלא כוונות טובות.

מתה שהמתח הזה יימשך מספיק זמן כדי שאני אהיה בטוחה שאני לא מדמיינת.