בדרך חזרה מהמסעדה הוא שתק הרבה. היה לי ברור שהיד שלו, שבדרך כלל בנסיעות שלנו נחה על הירך שלי, כבר לא תגיע לשם היום. רעידות קטנות ובלתי נראות עברו לי בגוף. פיצוץ בלתי נראה שפעימותיו ורעשי המשנה שלו המריצו לי את הלב, ניסיתי לנסח את ההרגשה בראש, מרגישה מנותקת ממנו יותר מאי פעם. מה עובר לו בראש כשהוא עוצר ברמזור ולא משמיע מוזיקה? התשוקה הגדולה ביותר שלו, כמה פואטי, כבר לא נשמעת במכונית. 

הגענו אליי, וכמו תמיד הוא יצא איתי וליווה עד הבית. בדרך כלל הייתי מתנגדת למחוות הג'נטלמניות שלו, אבל היום לא איכפת לי. תחושה של השלמה עצובה מציפה אותי. הוא מחזיק לי את היד ומחבק אותי. אנחנו מתנתקים.

"טוב, אני מקווה שטוב לך עם... לא, לא רוצה לדעת איך קוראים לה".

הוא מביט בי נבוך בעיניו הכחולות, שפתיו התנתקו לרגע. הוא אף פעם לא ידע איך אוכלים את הישירות שלי.

"זה לא ממש... היא לא כמו...".

חודשים חשבתי על זה. למה לא התרסתי עוד קצת, למה לא השלמתי אותו ואמרתי "כמוני?".

אולי זה היה החסד שלי. זה היה הרגע לשחרר, לתת לו את המילה האחרונה.

"תישארי בקשר".

"בטח, בטח".

בטח.