אני אשלח לך מכתב, את זה אני מבטיחה, ברגע שבו יהיה לי מותר. אני אגיד שם שאני לא עושה את זה בדרך כלל, אבל חיכיתי כל כך הרבה ועכשיו אני לא יכולה להתאפק יותר. אכתוב לך עוד איזו התנצלות קטנה, ואשאל אם אולי תרצה להיפגש איתי מתישהו. בזמן שאחכה לתשובתך אכסוס ציפורניי, למרות שאני לא עושה את זה בדרך כלל. לא אצליח לשבת לרגע אחד בשקט, הבטן שלי תתהפך ותכאב עד שתלחץ ״send״.
ואז.
למראה תשובתך, אהיה ממש מופתעת, כי דברים כאלה לא קורים באמת, בוודאי שלא לי. אשלח לך את מספר הטלפון שלי ואגיד לך להתקשר אליי בערב, כי אני עכשיו בעבודה. אמתין בסבלנות את כל היום הארוך-ארוך הזה, ואגיע הביתה מתרגשת ולחוצה. אחרי מקלחת חמה ידי תישלח את הטלפון הסלולרי, שם יופיע מספר לא מוכר. אגיד ״הלו״, ואבין תוך רגע שזה אתה. המבוכה והמתח יורגשו עם כל מילה וכל נשימה, לא תצליח לזכור מה רצית להגיד, לא לגמרי, כי משהו יתערפל לך בראש. אחרי שניה אחת של שתיקה אשאל אם אתה רוצה להיפגש אולי. הבטן שלי תעשה כמה ריקודים בזמן שתגיד ״המממ.. כן, אני אשמח״, ונקבע.
עד שניפגש המתח יעלה ויצוף עד שלא יהיה ניתן להתעלם ממנו. אני אגיע בשמלת חורף ומעיל גדול, אתה תיראה, כרגיל, כמו ילד. אגיד לך שלום בפעם הראשונה כמו שאני רגילה, בחיבוק קל ונשיקה על הלחי, כאילו אתה כמו כולם. נשב ונזמין משהו, ואני ארגיש מוזרה בתוך הסיטואציה. אתה תגיד איזה משהו נחמד, ואני אאותת לך עם איזה רמז, זה לא חייב להרגיש כמו דייט ראשון וגם לא כמו ראיון עבודה, כי כבר עשית לי את זה מההתחלה.
נעשה את ריקוד החשבון ונלך לשבת על איזה ספסל. העובדה שנוכל לשבת ללא כל מרחק אחד מהשניה מפתיעה לרגע, וברגע השני באה בקלות, אחרי שבולעים את הרוק מהגרון שיבש מרוב לחץ. אני אתיישב לידך בישיבה הכל-כך אופיינית לי, אפנה אליך כמעט לגמרי, ואשים את ראשי על ידך הנשענת על מסעד הספסל. אתה תסתכל על ידך לרגע, תופתע, ואז תשלים עם זה בחיוך.
ייקח לנו זמן להיות טבעיים אחד ליד השני,
הסקס בכלל יהיה שונה מכל מה שהכרתי,
אבל בסוף יגיע יום שבו נוכל להגיד מאיפה הכרנו.
וזה לא יהיה מוזר או הזוי, זה יהיה מיוחד ומתבקש, ותמיד אשמח על כך שאני מצטערת רק על דברים שלא עשיתי - ועל זה אני לא מוותרת.
כינוי:
L.M.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
