"אהבה זה כל הסיפור " :]

בבוקר שלמחרת לא היה לי כוח לקום, רציתי רק להמשיך לישון.

"קומי מתוקה." אמא אמרה בחיוך מרגיעה, הדליקה את האור, והורידה ממני את השמיכה.

לרגע הייתי מסונוורת בגלל האור, אך מייד קמתי והלכתי לשטוף פנים.

"אוווח, אני לא רוצה ללכת לבית ספר, היום הזה רק הולך ונהיה יותר גרוע." מלמלתי לעצמי בעצבים, בזמן שמשחת השיניים נזלה על החולצה שלי .

"אמרת משו?" אמא שאלה בחיוך.

"לא.. כלום." עניתי, והיא המשיכה לחייך והלכה.

התיישבתי ליד דלת האמבטיה, מרוב שבכיתי אתמול כבר לא היה לי כוח לבכות.

שוב תקפו אותי המחשבות על עומר, על כמה שהייתי טיפשה, אך הצעקות של שי קטעו את המחשבות, "את מתכוונת לצאת מהאמבטיה עוד היום?" הוא צעק.

קמתי, ובלי לומר מילה פתחתי את דלת האמבטיה ויצאתי.

שי היה די המום, בדרך כלל היינו רבים כל בוקר, הפעם לא היה לי כוח לזה, פשוט רציתי שהיום הזה כבר יסתיים.

"קרה משו?" הוא שאל.

"לא..." אמרתי תוך כדי שאני מנסה לעצור את הדמעות.

"על תעבדי עלי, אני רואה שקרה משו."

"אני יספר לך אם תסיע אותי." אמרתי, ועלה לי חיוך קטן על הפנים.

"אוף, טוב אז מהר, נודניקית." הוא אמר, וחייך.

הלכתי להתלבש, התחשק לי להתלבש יפה, להראות לו שאני לא שמה עליו.

לבשתי את הסקיני ג'ינס הבהיר שלי, חולצה ורודה בהירה, ואולסטאר ורודות בהירות באותו צבע של החולצה.

"ביי יפים שלי."  אמא אמרה בזמן שיצאנו מהבית ונכנסנו לאוטו.

"אז את מספרת לי מה קרה?" שי שאל בזמן שהתחיל לנסוע.

ואני התחלתי לספר לו הכל, כל מה שקרה אם עומר.

"שאני יתפוס אותו זה הסוף שלו, את עכשיו מראה לי מי זה." הוא אמר, ראו על הפנים שלו שהוא עצבני.

"לא אתה לא, אני יטפל בזה." אמרתי, אבל בתוך תוכי רציתי שיפוצץ לו תצורה.

"כדי לו להתנהג יפה, אם קורה משו את מצלצלת אלי, מובן?!" הוא אמר ונשמע רציני, זה הצחיק אותי, הוא אפילו הצליח לנחם אותי.

"כן ברור המפקד." אמרתי בציניות וצחקתי.

הגענו והוא עצר.

"טוב שי, ביי, אה ותודה." אמרתי לו וחיבקתי אותו חזק ,הוא הצליח להצחיק אותי.

"איזה כיף שיש אח גדול" חשבתי לעצמי תוך כדי שנכנסתי לבית הספר.

נטלי ישבה על הדשה בחצר בית ספר ושומעת מוזיקה.

"שלום יפיפייה." היא שמעה קול מוכר מדבר אליה, היא הסתובבה בבהלה, וראתה את רועי.

"רועי...הבהלתה אותי, מה רצית?" היא שאלה, מנסה להישמע רגועה למרות שנלחצה ממנו בימים האחרונים.

"את זוכרת שהיום.." הוא התחיל להגיד.

"כן,אני זוכרת!" קטעה את משפטו ואמרה.

"יופי, אז היום אני יבוא ב8 לאסוף אותך."

"למ..למה ב8?" גמגמה.

"מה רע ב-8?" הוא שאל אם חיוך ערמומי על פניו.

"כלום, פשוט.." היא החלה לדבר ועצרה את עצמה, היא רצתה להיפגש איתו כמה שיותר מוקדם, כדי שבחוץ יהיה עוד אנשים, היא הייתה לחוצה מהפגישה הזאת, הייתה לה הרגשה רעה.

"פשוט מה?" הוא שאל בחוסר סבלנות.

"לא, כלום..בסדר ב-8." היא אמרה.

"מעולה." הוא אמר, הוא מרוצה מעצמו, כאילו מה שהוא זומם הצליח לו.

פתאום נשמע הצלצול,הם קמו ופנו לכיתות.

ניקול הלכה במסדרון, היא הייתה בדרכה לכיתה, הקלסר שהחזיקה בידייה העדינות נפל על הרצפה.

היא התכופפה להרים את כל הדפים שהתפזרו להם על הרצפה.

באותו זמן נדב עבר שם, ושם לב לניקול שמנסה לאסוף את ערמת הדפים, ובלי לחשוב פעמיים, ניגש לעזור לה.

"אני רואה שאת צריכה קצת עזרה." אמר לה בזמן שהתכופף ואסף את הדפים שנשארו על הרצפה.

"תו..תודה." היא גמגמה והסמיקה מרוב בושה.

"אין על מה." הוא אמר וחייך.

"אז מה קורה?" הוא שאל.

"נחמד.." היא ענתה, מנסה להישמע רגועה.

"כבר אמרתי לך שאת ממש יפה?" הוא שאל תוך כדי שמסתכל לעיניה הכחולות והגדולות שהפנטו אותו.

"את האמת, שכן.." היא אמרה וצחקקה מעט.

"אה נכון." הוא נזכר ביום שהם ישבו בספסל, ביום שהוא שם לב לרגשות שלו כלפיה.

"אני חושבת שכדי שנלך לכיתה, אנחנו מאחרים ברבע שעה." היא מהרה להגיד.

"שיט, ברבע שעה?!" הוא שאל מופתע.

"כן..בוא מהר." היא אמרה והם הלכו יחד לכיתה.

הם פתחו את הדלת, וישר ראו את פנייה הכועסות של המורה.

"מה פשר האיחור?!" היא שאלה.

"אה.." נדב גמגם.

"אני פשוט..לא הרגשתי טוב, הייתה לי בחילה, ונדב היה איתי." ניקול שיקרה והיא הסתכלה על נדב, שמהנהן בראשו בחיוב, כדי לאשר את דבריה של ניקול.

"טוב שבו שניכם, אני רושמת לכם איחור ושזה לא יקרה עוד פעם." המורה אמרה.

כל אחד הלך לשבת במקום שלו.

נדב הסתכל על רונה, וראה שהיא מסתכלת עליו במבט חשדני וכועס, אך מייד הסיר את מבטו מימנה והפנה אותו לניקול, שוב הוא מצא את עצמו מסתכל בה ללא הפסקה, מביט בעיניה ולא מפסיק לחשוב כמה היא יפה.

המחשבה שרונה מביטה בו, בזמן שהוא בוהה בניקול לא הפריעה לו בכלל.

וכך עבר הזמן, הצלצול נשמע, והתחילה ההפסקה.

יצאתי מהר מהכיתה כדי שעומר לא יספיק לדבר איתי.

הלכתי אם קרן לשירותים.

"אז מה קורה בינך לבין עומר?" היא אמרה בזמן שהיא הסתכלה במראה וסידרה את שיערה.

"כלום,אני לא מתכוונת לסלוח לו." אמרתי נחושה בדעתי, אבל מצד אחד כל כך רציתי שהוא יהיה שלי.

"ואת אוהבת אותו?"

"כן..אני חושבת." עניתי לה ומייד העברתי נוסה.

"מה איתך ואם דין." שאלתי.

"מעולה." היא ענתה וחייכה חיוך רחב, כל כך קינאתי בה, שיש לה את מי שהיא אוהבת, ושהוא אוהב אותה.

"ואו,אני שכחתי לספר לך!" היא אמרה פתאום.

"מה?" שאלתי בסקרנות.

"רגע, לפני זה אני בודקת שאין אף אחד בתאים, שלא יצוטטו." היא אמרה והחלה לפתוח את התאים של השירותים.

"תיראו מי פה..." שמעתי את קרן אומרת, הלכתי לכיוון התא האחרון,שם ראיתי את רונה.

"מה את חושבת שאת עושה?" צעקנו עליה.

"מה עושים כבר בשירותים?" היא ענתה.

"חוץ למצוטט לאנשים?!" קרן שאלה בציניות.

"טוב, זוזי אני רוצה לצאת." רונה אמרה בזלזול ויצאה.

"יאללה,זריז אנחנו צריכות לדבר."  קרן אמרה לה, ורונה יצאה מהשירותים.

"אז בקשר למה שרציתי להגיד לך מקודם.." היא התחילה להגיד.

"נו..?" שאלתי חסרת סבלנות.

"אז זה בקשר אליה, נדב לא יודע מכל הסיפור שהיה איתה ועם דין." היא אמרה וחיכה חיוך ערמומי.

"ומה את הולכת לעשות אם זה?" שאלתי.

"בינתיים, אני רק אומרת לה שכדי לה להתרחק.. אם לא אני יספר לנדב."

"ואת תספרי?"

"נראה.." היא אמרה, ויצאנו מהשירותים.

"אוף, איפה היא יכולה להיות." עומר אמר, בזמן שישב אם דין ועידו על הספסלים בחצר בית הספר, סורק אם עיניו את כל שטח בית ספר ומחפש את רוני.

"שמע אחי, תן לה את הזמן שלה." עידו אמר.

"אבל.. אני אוהב אותה, אני רוצה שהיא תדע את זה." עומר אמר.

"טוב, זה שהתנשקת עם מישהי אחרת, על היום השני שאתם חברים, לא ממש הראה לה שאתה אוהב אותה." דין אמר, בזמן שהוא שואף עוד שאכטה מהסיגריה.

"מעודד." עומר אמר בציניות.

"לפחות אני מציאותי." דין אמר.

"טוב שמע, אתה בבעיה." עידו אמר.

"נדב!" רונה קראה לו, מנסה להסיג את קצב הליכתו.

הוא עצר והסתובב, וראה את רונה.

"מה?" הוא שאל.

"מה הקטע שלך אם ניקול הזאת?" היא שאלה בכעס.

"שום קטע,היא הייתה צריכה עזרה."

"ובמקרה אתה הייתה שם ועזרתה לה." היא אמרה בציניות.

"בדיוק." הוא ענה בכעס, והסתובב כדי להמשיך ללכת.

"חכה, טוב סליחה שהתעצבנתי." היא אמרה, בזמן שהיא מסובבת אותו חזרה עליה.

"זה בסדר.." הוא אמר וחייך חיוך צבוע.

היא התקרבה אליו, ונישקה אותו.

ניקול עברה אם ליאל במסדרון וראתה את רונה ונדב מתנשקים.

"בואי נלך מפה." ניקול אמרה, והסתובבה אחורה כדי ללכת.

"למה?" ליאל אמרה.

"תראי שם." ניקול אמרה, ליאל ראתה את נדב ורונה מתנשקים.

"איכס,שרמוטה." היא אמרה והלכה אם ניקול בכיוון השני.

כל היום הזה הייתי עסוקה בלהתחמק מעומר עד שלא שמתי לב איך עובר הזמן.

ירדתי למטבח, אכלנו ארוחת ערב ואז עליתי לחדר והתחברתי לאייסיקיו.

השעה הייתה כבר 7 וחצי.

נטלי הייתה מוכנה, היא חיכתה שרועי יבוא, היא הייתה לחוצה ומתוחה,היא קיוותה שהכל יהיה בסדר.

לפתע צלצל הפלאפון, זה היה רועי.

"את יורד נסיכונת?"הוא שאל.

"כן!" היא אמרה בעצבים, ניתקה את השיחה וירדה.

"אמא הלכתי." היא אמרה לאמא שלה, שהייתה במטבח.

"טוב מותק, תבלי." אמא שלה אמרה.

"כן בטח." נטלי מלמלה לעצמה, היא ידעה שהיא לא הולכת לבלות,היא רק רצתה לסיים את זה כבר ולחזור.

רועי חיכה לה במכונית שלו, היא נכנסה והם החלו לנסוע.

"אז..לאן הולכים?" היא שאלה.

"לאן שאל רוצה, נסיכה."

"בוא נלך לקניון, לסרט." היא אמרה, היא רצתה ללכת למקום שיש בו אנשים.

הם נכנסו לסרט, נטלי די נהנתה, היא לא חשדה לרגע ברועי.

הסתיים הסרט, והם יצאו מהאולם.

הם הלכו לכיוון האוטו.

"מה עכשיו?" הוא שאל.

"קח אותי הביתה." היא אמרה.

הוא לא ענה, רק נכנס לאוטו והחל לנסוע.

"לאיפה אתה נוסע?" היא שאלה, וחששה למה שהולך לקרות.

"תכף תראי."  הוא ענה וחייך.

"רועי, אני רוצה הביתה, בבקשה!" היא התחננה.

רועי עצר את אוטו בסמטה חשוכה ומפחידה, לא היה איש ברחוב.

"איפה אנחנו?" היא שאלה מבוהלת, והדמעות שלה החלו לנזול.

הוא לא ענה, הוא פתח את הדלת האחורית, משך את נטלי החוצה.

"די רועי אתה מכאיב לי!" היא צעקה עליו.

הוא הצמיד אותי לקיר בכוח, והתחיל לנשק אותה, מהפה שלה הוא ירד לצווארה.

נטלי החלה לבכות.

"די!" היא צעקה, אבל הוא המשיך, הוא הרים את חולצתה בכוח.

היא הייתה חלשה ממנו, היא ניסתה להתנגד אך ללא הצלחה.

"אמרתי לך שאת תהיי שלי." הוא לחש לה.

השכיב אותה על הרצפה הקרה, הוריד את מכנסיה וגם את מכנסיו.

נגע בכל חלקי גופה, ואנס אותה.

היא המשיכה להתנגד, ולא הפסיקה לבכות, מתחננת שיעזוב אותה והיא לא תספר לאף אחד.

אבל זה לא עזר, הוא המשיך.

לפתע רועי שמע רעשים, הוא התלבש מהר.

"אם תספרי על זה למישהו זה הסוף שלך!" הוא אמר ודחף אותה.

נטלי לא אמרה כלום, היא נשארה שוכבת על הרצפה עירומה , מתקשה לקום.

רועי נכנס מהר לאוטו ונסע, השאיר בסמטה החשוכה והמפחידה את נטלי שהייתה המומה ולא הפסיקה לבכות.

היא התאפסה על עצמה, התלבשה מהר ורצה הביתה.

אמא שלה כבר ישנה, נטלי נכנסה מהר להתקלח, היא נגעלה מעצמה.

באותו הלילה היא לא הפסיקה לבכות, רועי תמיד עלה במחשבותיה.

היא שנאה אותו, היא לא האמינה שהוא היה מסוגל לעשות את זה.

"הלוואי שימות." היא מלמלה לעצמה ונרדמה.