קודם כל סליחה, סליחה סליחה.
עוברים עלי עכשיו מלא דברים, והבגרויות לא מוסיפות לזה.
בזמן האחרון אין לי מוזה לכתוב, אני ישתדל לחזור לעצמי בהקדם (:
מקווה שתבינו ותמשיכו לקרא ולהגיב פה :]
אני יודעת שבפעם הקודמת הבטחתי לכם שהפעם יהיה 2 פרקים ביחד.. אבל העדפתי שלא.
הפרק הזה הוא פרק מאוד חשוב ומשמעותי שהולך לשנות הרבה דברים.
נוספו שלוש דמוניות חדשות (תלחצו על השם כדי לראות תמונה) -
אבא של רוני - רון
אמא של רוני - ריקי
האחות החורגת של רוני - מיכאלה (מייקי)
ובשביל לקרא עליהם עוד - פוסט דמוניות+ תקציר (הוספתי אותם רק עכשיו)
בפרק הקודם:
"נדב.." הוא שמע קול שקט קורא בשמו.
הוא הרים את ראשו וראה את ניקול.
"מה קורה?" הוא שאל, וברגע אחד הפרצוף העצבני השתנה לפרצוף מאושר, וחיוך גדול התפרס על פניו.
"איתי מעולה."
"אולי נלך לשבת בחוץ?" הוא שאל, אבל ניקול לא הספיקה לענות ונשמע הצלצול.
"אולי פעם אחרת.." היא אמרה,ובתוך תוכה הייתה מאוכזבת.
"אולי ניפגש אחר הצהרים ונמשיך את השיחה הזאת?" נדב הציע.
" אבל זה יהיה בסדר מצד רונה?" ניקול מהרה לשאול.
"זה לא צריך לעניין אותה, אז היום ב-4 בפארק, בי מתוקה." הוא אמר,נשק לה בלחי ופנה לכיתה.
ניקול נשארה במקומה,"אולי החלום שלי מתגשם." מלמלה לעצמה.
"איזה חלום בידוק?" מישו אמר.
ניקול הסתובבה וראתה את רונה.
פרק 8
"שאלתי, איזה חלום בדיוק?" רונה חזרה על עצמה לאחר דקה של שתיקה.
ניקול לא ידע מה להגיד, היא רק עמדה מנסה להוציא מילים מפייה, אך ללא הצלחה.
רונה לא הרפתה והמשיכה לחקור, "מה הקשר שלך לנדב? אני ראיתי את המבטים שהוא נעץ בך בשיעור."
ניקול המשיכה לעמוד ולשתוק.
רונה הייתה חסרת סבלנות, ודחפה את ניקול "את תתרחקי מנדב, אם אני יראה אתכם שוב ביחד, את תצטערי על זה, מבינה?! "
"מה זה היה?" נשמע לפתע הקול של קרן, שראתה את המתרחש.
"על תתערבי." רונה אמרה .
"בטח שאני יתערב, אם אני יראה אותך נוגעת בה , נדב ידע מהכול, אני מקווה שאת יודעת על מה אני מדברת."
רונה לא אמרה כלום, היא רק הסתובבה והסתכלה על ניקול במבט מאיים, והלכה.
"את בסדר?" קרן שאלה את ניקול שהייתה די מבהולת.
"מה היא רצתה ממך?" היא המשיכה לשאול.
"שאני ינתק את הקשר אם נדב, אבל אני לא יכולה.. אני אוהבת אותו." ניקול אמרה בעצב.
שניהם נכנסו לכיתה, וישבו ודיברו עד שהמורה באה.
אני הייתי בשירותים, כמובן שאיחרתי, מה שלא אופייני לי בדרך כלל.
"מה קרה לך רוני?" המורה אמרה, כשפתחתי את דלת הכיתה וכולם כבר ישבו במקומות.
"סליחה,פשוט הייתי בשירותים." אמרתי,לא שיקרתי, זאת האמת.
"תחכי לי מחוץ לכיתה."
"אב..אבל." ניסיתי לתרץ אך ללא הצלחה, היא הייתה נחושה בדעתה, אז יצאתי מהכיתה.
ישבתי משועממת על הספסל ליד הכיתה.
"הי.." שמעתי קול חלש,הסתכלתי לצד וראיתי את נטע-לי שהתיישבה לידי.
עיניה היו אדומות, ופנייה חיוורות, היא נראתה במצוקה.
"מה קרה?" לא היססתי לשאול.
היא לא ענתה,היא רק הרימה את ראשה והסתכלה עלי,היה לה מבט מעורר רחמים.
באמת שריחמתי עליה,היה נראה שקרה לה משו נורא.
"אני יכולה לעזור?" שאלתי בכל זאת.
היא לא ענתה,רק הנידה את ראשה לשלילה.
"אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור,ומה שקרה לי אי אפשר לרפאות." היא אמרה לאחר שתיקה קצרה.
לא היינו חברות, לא יצא לנו לדבר הרבה, אבל באמת שריחמתי עליה, מה שזה לא יהיה, היא הייתה שבורה.
"לא משנה מה זה,תמיד תדעי שאם את רוצה לשפוך את הלב,את יכולה לספר לי הכול." אמרתי וחיבקתי אותה.
היא חייכה אלי וכך ישבנו עד שהיה צלצול.
בהפסקה, ליאל ישבה אם עידו בחצר בית ספר.
"אני הולך לקיוסק לקנות לי אוכל,רוצה משו?" היא שאל אותה.
"לא" היא סירבה וחיכה.
"טוב יפה שלי." הוא אמר, ונשק לה נישקה עדינה על שפתיה, ופנה לקיוסק.
"מוזר.." מלמל לעצמו. "איך זה שאף פעם לא ראיתי אותה אוכלת, הרי אנחנו רוב הזמן ביחד, ו.. לא,לא יכול להיות, היא לא אנורקסית,למרות שהיא רזה." עידו חשב לעצמו בדרך לקיוסק.
"עידו, בוא לפה." דין שישב אם עומר ונדב קרא לו.
"מה קורה אחי?" דין שאל .
"בסדר.."
"בא לכם לעשות היום משו?" דין שאל.
"לא,יש לי תוכניות." נדב אמר.
"מה?"
"טוב אבל שזה לא יצא מימכם.."
"נוו.." הם זירזו את נדב.
"אני הולך להיפגש אם ניקול, אני חושב שאני מאוהב בה." הוא אמר.
"מה?!" דין התפרץ, "יש לך את רונה, היא הכי שווה בשכבה ,וגם נותנת!"
"מה אתה דפוק? יש לך את קרן, אתה מדבר כאילו אתה חרמן על רונה." עידו אמר.
"ואוו, סתמו, רונה לא נותנת לכל אחד,והיא בחיים לא תבגוד.. אני בטוח בזה, חוץ מיזה שאני רק ניפגש אם ניקול,לא יותר מזה,בינתיים." נדב התפרץ והשתיק את כולם.
כשדין שמע את מה שנדב אמר,הוא הרגיש צביטה בלב, והשפיל את ראשו, הוא הצטער על שהיה לו קטע אם רונה, לא רק שהוא בגד בקרן, שאותה הוא אוהב יותר מכול אחת אחרת, הוא גם בגד בחבר שלו, ואם נדב ידע מזה, הוא לא יסלח לו.
עבר עוד יום לימודים, הלכתי הביתה, נכנסתי למקלחת..
אחר כך יצאתי, סיימתי מהר את השיעורים.
הפעלתי את המערכת שמתי שיר, (לשיר של הפרק -תשאירו אותו עד הסוף).
והתחלתי לרקוד בפרעות, להשתגע, זה מה שאני עושה בדרך כלל שהמחשבות מציפות אותי,שאני לא מסוגלת להתמודד איתם, המחשבות היו כמובן על עומר.
אבל כשהתחלתי לרקוד, כל המחשבות נעצרו, זה רק אני והמוזיקה.
תוך כדי שאני רוקדת,שמעתי את הצלצול האס אם אס.
"אוחח, מי זה עכשיו" מלמלתי לעצמי וכיביתי את המוזיקה.
המספר לא היה מזוהה.
"רוני שלי,אני יודע שאת לא זוכרת אותי.
היית קטנה מאז הפעם האחרונה שנפגשנו.
עברו 12 שנה, אני עדיין זוכר את העיניים הירוקות שלך, שתמיד היו נוצצות, ירשת אותם ממני.
אם עוד לא הבנת מי אני,זה אביך.
מצטער על כל מה שהיה,שלא יצרתי קשר,שככה נעלמתי.
אני מתכוון לתקן הכל ולהגיע לארץ, ושום מילה בינתיים לאמא ושי.
=מאבא שאוהב=
"וואט דה פאק?!" צעקתי בחוזקה,למזלי אמא הייתה במקלחת ולא שמעה.
כן,עוד דבר חשוב ששכחתי לספר לכם, שהייתי בת 5 אבא שלי עזב אותנו ונסע לארצות הברית, מאז לא שמענו ממנו,אמא שלי אף פעם לא סיפרה לנו יותר מידי עליו, אני יודעת שאת העיניים שלי קיבלתי מימנו,ואת השפתיים.
"מה הוא רוצה מימני,מה אני עושה?!" מלמלתי עצמי,הייתי המומה, קראתי שוב ושוב את ההודעה לראות אם אני לא טועה, לצערי לא,אני לא טועה.
אבא שלי פתאום נזכר שיש לו שתי ילדים, ומשום מקום החליט שהוא רוצה לתקן איתי את הקשר ולבוא.
"מה הוא חושב לעצמו?!" התעצבנתי, לא הבנתי מה הוא רוצה ולמה דווקא ממני, הוא לא יחל לשלוח את זה לשי? הרי הוא יותר גדול ממני, הוא יכול להתמודד.
החלטתי שזה לא הוגן אם לא הראה את זה לשי, אבל לפני זה אני חייבת לעשות משו.
ירדתי למטה, פתחתי את אלבום התמונות, זכרתי שהייתה רק תמונה אחת מהחתונה של ההורים שלי, פתחתי את הארון, הוצאתי את התמונה, להפתעתי היא הייתה חצויה לשתיים, רק החלק של אמא היה,החצי של אבא היה חתוך.
(החצי של התמונה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
