סורי שזה כל כך קצר, אני טסה בדקה ה-90 ללונדון.
וזה בעצם עוד שעתיים.
תכננתי לשים מחר פרק,אבל בגלל שאני טסה אני לא יכולה.
לא רציתי לאכזב אתכן אז העלתי, יצא די מעפן אבל זה מה יש ביינתים.. באמת שהשתדלתי.
בשביל לפצות אתכן איך שאני חוזרת(עוד שבוע) אני יכתוב את פרק 8-9 ביחד, מבטיחה.
מקווה שבכל זאת תיהנו :]
-פרק 7 -
בבוקר לפני בית ספר הלכתי לבית של קרן.
"נו קרן!" צעקתי, אני הייתי בחדרה והיא התארגנה בחדר האמבטיה.
"אני מתאפרת, מה את לחוצה כל כך?"
"עוד 10 דקות צלצול!"
"נו אז יש עוד זמן." היא אמרה רגועה ויצאה מחדר האמבטיה.
"סיימת?" שאלתי בעצבנות.
"כן,כן." היא אמרה בשאננות, ואני מיהרתי לצאת.
"איך הולך אם החזרות לריקוד?" היא שאלה.
"בחזרות הכול בסדר,אבל אין לי מושג איך אני הולכת להופיע, ממול כולם.."
"נו יהיה בסדר, אני קיבלתי סולו." היא אמרה בגאווה.
"יפה." אמרתי,שמחתי בשבילה, לקרן יש קול מדהים, באמת הגיע לה לקבל סולו.
"רוני!" שמענו מישו קורא לי, והסתובבנו.
זה היה עומר כמובן, שהתקדם לכיוון שלנו.
החלטתי שזהו, די , אני לא יתחמק הפעם, זה לא הפיתרון לברוח מהבעיות, צריך להתמודד איתם.
וככה עמדתי, וקרן לצידי, עומר התקדם והתקדם,הוא היה ממש קרוב אלי.
"אני מצטער." הוא אמר בקול רך ונעים. הוא התקדם עוד, החלטתי שזה יותר מידי ולקחתי צעד אחורה.
"הבנתי שאתה מצטער,אבל זה לא ישנה את מה שהיה."
"אני יודע, בגלל זה אני מצטער, אני רק רוצה לדעת אם..אם יש לי עוד סיכוי איתך."הוא אמר, ובאותו רגע, זהו, הוא כבש אותי מחדש, רציתי פשוט לנשק אותו, לא משנה מה היה, אבל לא, לא עשיתי זאת, לא היה לי את האומץ.
פשוט עמדנו שם ושתקנו, הסתכלתי בעיניו הכחולות,שוב הרגשתי שאני טובעת בתוכם,ממש כמו שהרגשתי בפגישה שלנו.
"אני לא יודעת, אני צריכה זמן לחשוב." נפלט לי אחרי שתיקה ארוכה.
"אין בעיה, אני יחכה." הוא אמר נתן לי נשיקה בלחי, והלך.
קרן הסתכלה עלי, אני עליה, ופתאום היא התחילה לצחוק.
"מטומטמת, את לא רואה שהוא מטורף עליך, איזה בין ישפיל את עצמו ככה ויגיד שהוא יחכה לך." היא אמרה והמשיכה לצחוק.
"נו בואי כבר." אמרתי לה והמשכנו ללכת.
למזלנו הגענו בדיוק בצלצול, והמורה הגיע דקה אחרי שנכנסנו.
במשך כל השיעור חשבתי על מה שקרן אמרה, "אולי היא צודקת?" מלמלתי לעצמי.
וככה עברו 45 דקות של מחשבה, עד שהיה צלצול ואני וקרן הלכנו לחצר בית ספר.
נטלי הגיעה לבית ספר, בשעה השנייה, למרות שהיא יצאה מהבית ב-7 וחצי.
לא היה לה כוח ללכת על הבוקר לבית ספר אחרי מה שקרה אתמול ולראות את רועי.
היא רצתה להיות לבד, ובגלל זה היא הלכה לפארק שהיה ריק מאדם בשעה המוקדמת הזאת.
היא הייתה שם רק היא, והמחשבות שמציפות אותה.
היא הרגישה את השינאה הגדולה שלה אל רועי, תמיד שהיא חשבה עליו היה לה חשק להקיא.
היא הגיעה לבית ספר אחרי השעה הראשונה, הייתה הפסקה, היא נכנסה לבית ספר בתקווה שרועי לא יבוא.
אך לרוע מזלה ראתה אותו ישר שנכנסה.
"איך הוא מעז להראות את הפרצוף שלו." חשבה לעצמה, בינתיים היא לא שמה לב שהוא מתקדם לקראתה.
"אני מקווה שלא פתחת את הפה שלך." אמר לה בטון רשע.
"לא." היא מלמלה, היא לא יכלה להסתכל עליו, היא התחילה לבכות וברחה משם.
נדב ישב אם רונה על ספסל בבית הספר.
"רוצה לעשות משו?" היא שאלה.
"היום?לא נראה לי,הבטחתי לאמא שלי משו."
"משו חשוב?" היא חקרה.
"כן.."
"מה כבר יכול להיות יותר חשוב מחברה שלך?" היא התעצבנה.
"תתפלאי, אבל יש." ענה לה באותו טון דיבור כמו שלה, והלך.
"נדב.." הוא שמע קול שקט קורא בשמו.
הוא הרים את ראשו וראה את ניקול.
"מה קורה?" הוא שאל, וברגע אחד הפרצוף העצבני השתנה לפרצוף מאושר, וחיוך גדול התפרס על פניו.
"איתי מעולה."
"אולי נלך לשבת בחוץ?" הוא שאל, אבל ניקול לא הספיקה לענות ונשמע הצלצול.
"אולי פעם אחרת.." היא אמרה,ובתוך תוכה הייתה מאוכזבת.
"אולי ניפגש אחר הצהרים ונמשיך את השיחה הזאת?" נדב הציע.
" אבל זה יהיה בסדר מצד רונה?" ניקול מהרה לשאול.
"זה לא צריך לעניין אותה, אז היום ב-4 בפארק, בי מתוקה." הוא אמר,נשק לה בלחי ופנה לכיתה.
ניקול נשארה במקומה,"אולי החלום שלי מתגשם." מלמלה לעצמה.
"איזה חלום בידוק?" מישו אמר.
ניקול הסתובבה וראתה את רונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
