אני מניחה שאם אתה שומע שיר עם קטע ממש יפה וחושב "היה ממש מתאים לסיטואציה אם הייתי נדרסת עכשיו" בגלל שיש מעבר צלילים יפה בפזמון, זה לא הכי נורמלי.
הייתי בולמית. אמנם זה לא החזיק הרבה זמן.
הייתי אנורקסית. זה דווקא היה ממש בסדר.
האמת? אני לא באמת חושבת שהייתי אנורקסית. הם סתם הגזימו. 43 זה יותר מהרבה דוגמניות שהרבה יותר גבוהות ממני.
ועדיין היה לי צדדים (השומנים האלה בצידי הגוף מתחת לגב העליון).
נמאס לי מבני אדם.
אני רואה קבן, ובכל זאת מדיי פעם אני עומדת בחדר מדרגות בבניין מגורים בצבא, מסתכלת למטה וחושבת איך אני יכולה לקפוץ ואיזה מכשולים יש בדרך שיכולים למנוע ממני.
בסה"כ, אני מאוד רוצה לחיות.
אני פשוט מפחדת לעשות את זה.
אני מפחדת לחיות.
אני מפחדת מהמון המון סכנות. אני לא מסוגלת להסתדר לבד.
אני מנסה להגיד לעצמי שהבעיה שלי זה שאני מתעצבנת על אנשים כל הזמן.
הבעיה זה שאני פשוט מודעת מדיי לסכנות ובטוחה שהכל קורה לי.
ומי יכול להבטיח לי שלא?
אז למה חברה טובה שלי בולמית?
ואיך לא שמתי לב לזה.
היא לא רזה! זה לא אשמתי. אני שקלתי 10 קילו פחות ממנה! עזרתי להם לגלות.
זה לא הוגן מצידה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
