אין לי כח לזה.
החברות לא מבינות. הם לא מבינות למה אני לא רצה לעזור לו.
פרצו לו למפעל וגנבו דברים והוא חשב שזה יגרום לו לפשוט רגל ואיך אני לא עוזרת כי גם אני מתפרנסת מאבא שלי.
לא אכפת לי כי אז אולי אני סופסוף יעזוב את הבית. אני לא יצטרך להשאר בגלל הנוחות.
אני יעבוד, ישכור דירה, ישלם לעצמי על הלימודים.
זה באסה רצינית. זה פאקינג לממן את עצמי. אבל אז אני אל יצטרך להתגנב בבית שלי ב10 בלילה כדי לא לראות אותו.
כי מי יודע, הוא עצבני. ואני עצבנתי אותו. אז הוא עצבני אז הוא יכול לעשות דברים שאני גורמת לו כי אני גרמתי לו לעשות אותם.
אז אל תתפלאו חברותיי היקרות, שאני לא רצה לעזור לו.
שאם הוא היה חוטף התקף לב אחרי שהוא ראה מה גנבו ממנו, היה בי חלק גדול שמרגיש שחרור וקצת שמחה.
והייתי אומרת לו את זה, אבל הוא לא ישתנה. הוא יודע שהוא לא בסדר אבל מבחינתו, אפשר לחיות עם זה.
זה לא כואב לו.
לו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
