אני יודעת שיש לי הרבה חברים ומשפחה.
אני יודעת שיש בי משהו יפה כי מתחילים איתי גם כשאני לא במשקל האידיאלי שלי.
אני יודעת שיש בי משהו שמושך אנשים כי יצאתי עם המון בנים.
אני יודעת שאני טובה בלימודים ויש לי חשיבה יצירתית.
אני יודעת שבכל מה שאני עושה אני מצליחה יותר מכולם. הרבה יותר מכולם.
אני טובה כמעט בהכל, ומה שאני לא טובה כנראה זה כי עוד לא ניסיתי.
ועם כל ההרגשה הזאת אני גם יודעת שאין לי כלום.
אין לי שום דבר שאני ישיג ויסב לי אושר.
השגתי הכל חוץ מבני אדם אמייתים.
וגם זה. הם אמיתיים, זה אני שלא.
כמו איזה אוטיסיטית שנראית הכי מוצלחת מבחוץ אבל יש לה עולם פנימי.
מדמיינת איך אני חובטת את הראש שלה במדפים כשהולכות בקניון.
איך אני בורחת מהבית לתמיד ולוקחת רק סמים כל היום ונמצאת בים.
או שמסיימת הכל.
פשוט לי להגיד שאני רק רוצה חבר והכל יהיה טוב.
הוא יציל אותי.
אבל אני רוצה מישהו שלא יסתפק בי, בדבר הזה שאני אפילו לא רוצה להיות איתו.
אני רוצה מי שלא רוצה כי גם אני לא רוצה אותי. אני רוצה לא לרצות את כל הגוף הזה והאופי והכל יחד.
I'll be there to fall if you'll be there to catch me
אני צריכה לדעת שיש לי לאן ללכת כדי להיות מוגנת. כדי שיהיה לי טוב.
אני לא יעבור דירה לבד כי אני לא מחפשת שיהיה לי יותר גרוע.
מספיק רע לי גם ככה.
אז לעולם לא תהיה לי משפחה ולא יהיה לי חבר אמיתי ולא יהיו לי ילדים ואני לא רואה את עצמי מסיימת תואר ומשיגה עבודה.
משום מה העתיד נראה כל כך סגור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
