כינוי:
אביב. בן: 34 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2010
שמחות ואסונות
ההודעה על אריה ועידו תפסה אותי באמצע הדרך לאילת.
אחרי תקופה לא קצרה (ולא קלה) מחוץ לבית, חזרתי הביתה רק כדי שאמא שלי תעיף אותי שוב תוך פחות משעה מרגע שנכנסתי בדלת. עפתי באוטובוסים, מונית שירות וטרמפים לעמק חפר עם חברים, ומן הסתם שהיה איזשהו ניתוק ביני ובין העולם למשך כמה ימים - אין מחשב עם אינטרנט בטווח עין והטלפון מכובה. אני זוכר שזה גם היה משהו כמו חודשיים אחרי שמוגלי נהרג, אז שון, יעל ואני הלכנו לשבת לשתות איתו - הבאנו ארק ואשכוליות מהילו בכניסה לכפר מונש, ישבנו איתו, דיברנו איתו והעלינו זכרונות, מנסים כמה שיותר לחיות ולחוות את מוגלי כפי שהיה וכפי שרצה שיזכרו אותו. אני עד היום מתחרט, אגב, שלא יצא לי להיות בלוויה שלו. בהתאם לאופי המיוחד שלו ולמשאלת הלב שלו שכולם יהיו שמחים תמיד, כל החברים בלוויה פשוט פרצו בריקודים ושירה ושמחה, עוד עם דמעות על העיניים, כשברקע עוד מהדהד ה"אל מלא רחמים".
בכל מקרה, אני מנותק מהעולם כמה ימים, ואיך שאני פותח פייסבוק יש לי איזה 200 הודעות על הקיר ובאינבוקס מאמא שלי ואחי - לא כתוב מה קרה אלא רק "קרה אסון, צור קשר בהקדם". רק אחרי שהתקשרתי לאחי הוא הודיע לי שאריה ועידו נהרגו בתאונת דרכים ושהייתה כבר לוויה.
הגעתי לשלושים אחרי הרפתקאות שונות ומשונות (מהכינרת אם אני לא טועה). אני בחיים לא אשכח את הדמעות של ישראל, אחיו של אריה ודוד של עידו. אחד האנשים החזקים שהכרתי בחיים שלי.
היום מלאה שנה למותם. קשה לי להאמין שרק שנה חלפה ועברה ואנחנו לא סתם המשכנו בחיים שלנו, אלא התקדמנו והתפתחנו וגדלנו ואנחנו אנשים שונים ממה שהיינו לפני. לפני שנה הייתי מדמיין את אחי הקטן חוזר לקריות ולומד באורט דרום? לא. לפני שנה הייתי מתאר לעצמי מה יהיה המצב ביני ובין אמא שלי, או ביני ובין אבא שלי, או ביני ובין עצמי? ממש לא. המון דברים זזו קדימה ואחורה ומצד לצד והיטלטלו והזדעזעו קצת, ואני רק מקווה ששניהם איתנו עדיין, בזיכרון ובנשמה.
לפני שבועיים גם הייתה אזכרה לסבא שלי. גם פה יצא לי להסתכל על דברים בראי הזמן מה שנקרא, אבל פה הפרספקטיבה קצת שונה, הכאב הוא אחר.
השנה היינו צריכים לחפש מניין.
דיברתי עם אח של סבא שלי שהקפיץ אותי חזרה לחיפה אחרי האזכרה, וסיפרתי לו קצת ממה שעובר עליי ומה שאני מתכנן לעשות בחיים. הוא אמר לי בתגובה שאפילו שהקשר בינינו מתמצה בשתיים-שלוש פגישות בשנה, הוא מאוד גאה בי ובמה שאני עושה. גורם לך לתהות איזה מין אנשים הם המשפחה שלך כשהם לא באמת המשפחה שלך, או מה הקשר ביניכם בתכ'לס חוץ מקרבת הדם.
מחרתיים יש לי חתונה - החתונה הראשונה בחיים שלי שהיא של חברים ולא של קרובי משפחה, של ידידה טובה מהבסיס (שכבר השתחררה אבל מבחינתי היא לנצח תהיה חגית מהבסיס). גם זה מעורר איזשהי תהיה, ובעיקר פליאה. בוא'נה, גדלנו. אני רגיל להסתכל על עצמי בתור ילד, כולי פאקינג בן 19, מה אני כבר מבין מהחיים. והנה, חברים שלי מתחתנים, משתחררים מצה"ל, עושים תארים באוניברסיטה, הולכים לעשות סמים בהודו, חיים את החיים 'האמיתיים'. וואו. לוקח זמן לעכל את זה. אני זוכר שהלכתי עם נדב ביום הראשון של כיתה ט' (כשהוא עוד לא החליט שאני ילד קקה בגלל שהוא ראה אותי עם סיגריה פעם ראשונה בכיתה י"א והפסיק לדבר איתי מאז), כשעוד היינו חברים-הכי-טובים-לנצח-נצחים, והסתכלנו על כל הז"יניקים שהרגע עלו מהיסודי ומה זה תפסנו עליהם תחת, בקטע של "בוא'נה אחי אנחנו חמישיסטים עכשיו! ליגה!" וכל החארטות האלה. הראייה משתנה המון עם השנים.
אני עובד קשה על סקיצות לשרוול, יש לי כבר כמה הצעות מכמה מקעקעים, כשיהיו התפתחויות אמיתיות אני אעדכן על זה. זהו, הבטחתי לעצמי: אני לא משתחרר בלי שרוול. נשארו לי קצת יותר משנתיים בצבא, ואין מצב בחיים שהן עוברות בלי הקעקוע שאני רוצה. הבא אחריו: מגן דוד או משהו על הרגל.
אני (כנראה) מקבל רב"ט בלטרון ב-1 בספטמבר, אני אומר כנראה כי לא הודיעו לי רשמית אבל זה שבוע מה-10 חודשים שלי בצבא, אין לי עיכובים וזה היום תרבות/מור"ק/אנאערף שלנו ויש הענקת דרגות. מעתה אמרו: רב"ט אביב קליין. עברנו רבע שירות. יאללה לשרוף עוד יום.
וזהו לבינתיים.
מסתבר שיש לי הרבה מה לומר, אז אולי אני אפילו אמשיך במסורת של לעדכן פה כל יום. מי יודע.
א.ק
ברקע: Time/Pink Floyd
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
