כמעט לא עובר יום בו אני לא חושב עלייך.

יש לי הרגל לחטט בפצעים ולפתוח אותם מחדש לפני שהם מגלידים - יעידו הצלקות הרבות על הידיים והרגליים שלי. ככה גם מבפנים, אף פעם לא הצלחתי "לתת לזמן לעשות את שלו", לנסות לשחרר קצת מכל מה שעבר עלינו אז ולהמשיך קדימה. אני שם, ת'יודעת? ואני לא יודע איך אני יוצא משם, נראה לי שאת מבינה בדיוק על מה אני מדבר. ההבדל הקטן הוא שאפילו תוך כדי שאני נאבק - בשיניים ובציפורניים לפעמים - אני יודע שגם אם אני אצליח לצאת, אין מצב בחיים שאני ראוי לזה. אין סליחה. אין מחילה. אין כפרה.

זה תופס אותי בכל מקום - בצבא, בעבודה, באמצע ישיבה עם חברים, פעם אחת אפילו באמצע סקס. אני סתם לא הבנאדם של התקפי חרדה וכאלה, אז אני פשוט קופא. עוצר את כל מה שאני עושה באותו רגע לכמה שניות. שוב רץ לי הסרט ההוא, היום הזה, כל שאר הימים האלה, שנה וחצי סך הכל. אני רוצה לפעמים לחשוב שהתקדמתי הלאה. כי היו לי מערכות יחסים מאז, כי הייתי בקשרים רציניים יותר ופחות, וכי פחדתי מכל מילימטר בהם כדי לא להגיע לאותם המצבים, כדי לא להיות אותו בנאדם. אפילו עשיתי קעקוע גדול, שיזכיר לי. שיזכיר לי מי אני... ומה עשיתי, ואיך ובמי פגעתי. תמיד שנאת קעקועים, אני זוכר. גם פירסינגים. לא הרשית לי להתחורר כל הזמן שהיינו ביחד חוץ מהעגיל ההוא בגבה, זוכרת?

אז אני מעביר את הזמן שלי, מתקדם בכמה דברים. אני חושב שהפכתי להיות אדם חזק הרבה יותר ממה שהייתי לפני, אני חושב שאני יותר בסדר היום, שאני מסוגל להתמודד עם עצמי הרבה יותר ממה שהייתי מסוגל אז. אבל יש דברים שלא הולכים... ושאם יש צדק בעולם גם לא ילכו.

כבר ביקשתי, אבל נראה לי שזה עדיין רלוונטי, במיוחד עם עשרת ימי תשובה וכל זה, כששערי שמיים נפתחים. מצטער, בייב. סליחה על שנה וחצי של גיהנום. סליחה שהרסתי, שפגעתי, שרצחתי. אני לא מחפש כפרה כי אני יודע שהיא לא קיימת, אבל כן הייתי רוצה לומר עד כמה אני סובל, ועד כמה אני מאמין שזה מגיע לי. לי. לא לך. מגיע לך כל מה שהוא לא אני. סליחה שלא הבנתי מה אני מספיק מוקדם כדי להעיף את עצמי מהחיים שלך. סליחה שהחזקתי אותך בטענות שווא, לפעמים אפילו כאלה שבדיעבד ידעתי שהן שקר. סליחה על היום ההוא במגדל העמק, על התקופה המזעזעת באוטובוס, על היום המדהים שלנו בקריון (את יודעת? אני עדיין מסתובב עם התמונה בארנק), וכמובן על היום המקולל ההוא בבית הישן של אמא שלי. סליחה על השקרים, על הבגידה, על החיים שלך, על החיים שלי.

אני רוצה שתביני איזה אפס אני, בסדר? עד כמה אני לא ראוי לדמעות שלך או לכאב שלך, עד כמה אני פסיק חסר חשיבות בהשוואה לכל נשימה שאת לוקחת לריאות.

אני לא רוצה שתביני אותי. אני לא רוצה שתחשבי עליי טובות. אני לא רוצה שתחשבי עליי בכלל. הלוואי ויכולתי להחזיר את הגלגל רק בשבילך. לי לא מגיע לשכוח או להשתחרר.

היומולדת שלך מתקרב גם הוא, אז נראה לי שאני גם אנצל את ההזדמנות כדי לאחל לך כל טוב. באמת. חיים ארוכים ומאושרים ושלווים ושקטים, בלי בכי ובלגאן, בלי חארות כמוני מסביבך ובתוכך. אני מאחל לך למצוא מכונת זמן ולנסוע אחורה כדי לבטל את כל מה שקרה. אני מאחל לך שתהיי חזקה, הכי חזקה, כמו שאת יכולה להיות, כמו שפעם לא האמנתי שתהיי. אני מאחל לך אהבה, אמיתית אבל. אני מאחל לך שקט נפשי. אני מאחל לך שלא תצטרכי להדחיק יותר. אני מאחל לך לשנוא אותי, לנקום בי, לעשות לי הכי רע שיש.

21. פאקינ' איי את כבר ענקית.

יומולדת שמח, שנה טובה וגמר חתימה טובה, יפיופה.

כבר לא אוהב, נראה לי.

אביב.