הגעתי לבסיס באזור שתיים וחצי. עוד בדרך קראתי בוואינט איזה משהו על שריפה באזור בית אורן, ובאמת שהדבר הראשון שעלה לי לראש היה "וואי, איזה באסה, כמה מסיבות טבע מגניבות היו שם. הלוואי שזה לא יגמר כמו גמלא ואל-על".

הגעתי. ראיתי את עמוד העשן הענקי. צל. אורגינל. אין שמש, אין שמיים. רק בלילה הבנתי בעצם עד כמה מזל יש לנו שהעשן עבר מעלינו ולא דרכנו - אחרת כולנו היינו כבר משתעלים בטירוף. אבל חזרה לצהריים, העשן ממשיך וממשיך. חתמתי על נשק והלכתי למועדון חיילים, טלוויזיה, יאללה שים שים ערוץ שתיים. פתאום העניין נראה כבר יותר רציני. נצמדים למסך. דיווחים על מוקדים בעין הוד, בטירה, בעוספיא. מה קורה פה?

שש אחה"צ. אני עולה לשמירה בש.ג. ענן העשן שכיסה את כל השמיים מדרום נראה כבר כאילו הוא מעליי. השמש שוקעת לאט לאט, אבל ההר כאילו מתחיל להאיר. ואז, פתאום אני מבין: אני מסתכל על להבות.

שש ועשרה. עשיתי סיבוב באזור השער וחזרתי ל'עמדת תצפית' שהייתי בה מקודם. בעשר הדקות האלה, האש התקדמה דרומה לפחות שלושים סנטימטר של תנועת יד שלי - כלומר יותר משלושה ק"מ בשטח.

עד שבע, עשן עלה כבר מכל הרכס, כשהאש מתפשטת גם ימינה וגם שמאלה.

שבע ועשרה. האש מתקדמת לכיוון טירת הכרמל. הוראה חדשה מהקצינה התורנית: לדווח אם אני רואה שריפה מתקרבת.

שמונה: העשן שעלה מהצד המזרחי של הרכס - כלומר הצד הרחוק ממני - הופך ללהבות על ראש הרכס. המפקדת התורנית באה עם המחליף שלי, ומודיעה לי שמפקד הבסיס שלה בדרך, כמו כל אנשי הקבע והאע"צים מהבסיס שלי. בוואינט כתוב שמפנים את טירה. הטלפון מתחיל לצלצל, חברים מהבסיס, חברים מהאזרחות, משפחה. כולם רוצים לדעת אם הכל בסדר, אם אפשר לעשות משהו, אם אנחנו בטוחים. אני משתדל להרגיע את כולם, אצלנו באמת בינתיים שקט. אבל טירה בלהבות.

שמונה וחצי, חדשות במועדון חיילים, כולם דבוקים למסך. יוצא רגע החוצה לענות לטלפון, חוזר פנימה, לא יותר מחמש דקות אחרי זה יוצא שוב לענות לטלפון אחר. האש התקדמה לפחות 4 ק"מ בחמש הדקות האלה. אני נכנס בחזרה פנימה, רואה על המסך תמונה מוכרת: את אותה התמונה בדיוק, מאותה זווית רק ממרחק שונה, ראיתי בעיניים שלי לפני שנייה. אומרים לנו להיות מוכנים עם כל הציוד.

תשע בערב. מודיעים לנו שיתארחו אצלנו בבסיס כבאים שבאו מתל השומר. אמורות להגיע שתי כבאיות תוך שעה, עם שמונה אנשי צוות. אנחנו מעבירים מיטות לחדר שלנו כדי שיהיה להם מקום לישון, ואנחנו גם ככה צפופים כי הכלבנים ישנים איתנו - המב"ס של בסיס ציוד השתלט להם על החדר בלית ברירה יחד עם עוד שלושה נגדים שהוקפצו אף הם לבסיס.

עשר וחצי, הכבאית הראשונה הגיעה. איפה השנייה? התשובה באה תוך כמה דקות - עצרו אותה באזור בית-אורן, שלפו אותה מהכביש ושלחו אותה לשטח להילחם בלהבות.

רבע לאחת עשרה, טלפון מחן. הוא ואסף נוסעים לעזור, אם יש משהו שצריך בבסיס? לא, תודה אחי, הכל טוב. אין בעייה. שמור על קשר. חן אחרי יום ארוך, פאפא בכלל ברגילה בבית מהנדסה קרבית, עלו על מדים, לקחו את האוטו וטסו - בהתחלה לכרם מהר"ל, אחרי זה אספו טרמפ קצין מכפיר, ובסוף חברו לכוח דוכיפת בפאתי טירה ועזרו להגן על דרום העיר (ובדיעבד - הצילו את ביה"ח טירת הכרמל).

אחת עשרה ורבע. אני מדבר עם המפקד הישיר שלי שנמצא כרגע בבסיס. מסתבר שיש קבלת סחורה, הכנת קווים, ניפוק ודחיפה עוד הלילה. אני מבקש לקרוא לי לעבודה. הוא מסרב, ואני מתחיל לצעוק עליו שחברים שלי שם בשטח, ואין מצב שאני לא עושה כל מה שאני יכול. בסוף הוא הסכים, בלית ברירה, כי אמרתי לו שאם הוא לא מסכים אני פשוט דופק וויש מהמשמרת שלי ונשפט אחרי זה על הפקרת עמדה. טלפון מליעד ישר אחרי זה. אם יש משהו לעזור בבסיס, אם צריכים אולי נהגים עם רשיון צבאי. אחרי זה גיליתי שהוא ורחלי הסתובבו בעיר כל הלילה כדי למצוא מאפייה פתוחה ולהכין סנדוויצ'ים לכוחות ההצלה.

שתים עשרה בלילה, אני עולה לש.ג. אמורים להגיע כל מיני אנשים, קשה לעקוב. ניידות, אמבולנסים, רכב צבאי, כמה רכבים אזרחיים ומשאית עם 4,500 מסכות נשימה. חוץ מזה גם אמורות להגיע משאיות של משרד הביטחון, לקחת ציוד ל-40 לוויות של אנשי שב"ס...

שתיים עשרה וחצי. יש תנועה מטורפת בכבישים - עשרות מכוניות במהירויות לא הגיוניות, בטח לא בשעות כאלה. כמעט אין רכב אזרחי. פעם בכמה זמן אחת מהן פונה אלינו. באחת מהפעמים האלה עצר בשער דורון, רס"ר בסיס תובלה טירה, השכנים שלנו מעבר לכביש. מסתבר שכל הצבא ואחותו נמצאים אצלו בבסיס - רח"ט לוגיסטיקה, רמ"ד לוגיסטיקה אט"ל, מפקד מרכז הובלה ואפילו ביקורים משני אלופים ושבעה תא"לים. אחד מהם ביקש ממנו להגיע אלינו, לרשום פרטים של הכבאיות. קצת אחריו יוצאים בטור רוב אנשי הקבע שלנו, של מזון. שלושה, כולל המב"ס, נשארים לישון בבסיס.

שתיים עשרה ארבעים. הרוח מתחזקת. כל הנגדים של הבסיס יוצאים רגע להסתכל מהצומת. הרוח מערבית, אני הולך איתם כמה מטרים אל מחוץ לשער ורואה את האש, פשוטו כמשמעו, יורדת מההר לכיוון כביש 4.

אחד וחצי. המפקדת התורנית נותנת לי פקודה חדשה דרך המירס - לתצפת על האש ולדווח במיידית אם אני רואה אש בכיוון שלנו.

שתיים, אני יורד משמירה, מבקש מהחבר שלי למשמרת לקחת את האפוד והקסדה שלי למגורים, ודופק ספרינט למחסן. העבודה שם מתנהלת פול פאוור. כמויות מטורפות של אוכל יוצאות. אני שם את הנשק בצד ומתחיל לעבוד.

שלוש וחצי. זהו, סיימנו לסדר את הסחורה. אני הולך לחמ"ל. ברדיו שירים שקטים. המגורים שקטים, כל הכבאים, החובשים וצוותי ההתערבות שהיו שם עברו לפיקוד החפ"ק האזורי שהוקם בבסיס תובלה.

שנה ומשהו אני בצבא. זה היה כנראה הלילה הראשון שבו הרגשתי שאני עושה משהו משמעותי.

יהי זכר ההרוגים ברוך, והחלמה שלמה ומהירה לפצועים. תודה רבה לכוחות הביטחון וההצלה - צה"ל, מד"א, שירותי הכיבוי ומשטרת ישראל, ולמאות המתנדבים, שנלחמו באש עם אש משלהם.

א.ק