משקפי השמש שלי מספרים את הסיפור של אלף שמשות בוערות, של חלון פתוח ורוח מלטפת וגשם נופל. אני לא יודע איך הגעתי לכאן-עכשיו. אני חלב שהחמיץ, כד חרס מיד-שנייה שנמכר במחיר גבוה במכירה פומבית.
העיניים שלי תמיד אדומות, תמיד מגרד לי. בכד נמצאו פגמים קטנים. אם מסתכלים על התמונה הגדולה הוא נראה שלם ויקר-ערך, אבל מבט מקרוב מגלה את כל החסרונות שלו, את כל תשומת הלב שלא הוקדשה לו מידי בעליו.
הלכתי למרחקים כדי למצוא את השלווה שחיפשתי. מצאתי אותה. איבדתי את עצמי. ברחתי. והשלווה אבדה שוב.
מקטרת מים יושבת תחת המסך, קוראת בשמי, מבקשת שאוציא עשן כשם שאני פולט ניצוצות קטנים, מחשבות, רעיונות, השראה - אַיִן.
אני דמות בסיפור של קפקא, אך ללא גורל; אני שורה משיר של ג'ף באקלי, אך ללא רגש; אני שחקן בסרט דרמה ללא עלילה.
זו הבעייה של הדור שלנו. שום דבר כבר לא נוגע. אפילו לא ג'ף באקלי, קפקא, עתיקות, רגשות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
