מרץ הוא בד"כ אחד החודשים האהובים עלי בשנה.

פסח, יומולדת [שאומנם היא כשלעצמה לא הכי משמחת, היא רק מסמלת בשבילי את הספירה לאחור...], וחורף.

אבל אין חורף.

וזה מבאס.

טוב, נו, נסתפק ב-3 שבועות חופש ובכמה מתנות יומולדת שוות =]

ועוד מעט

אני חי על עוד מעטים.

עוד מעט טיולשנתי, עוד מעט טיול מש"צים, עוד מעט יומולדת, עוד מעט פסח, עוד מעט כנסאזורי, עוד מעט סופשנה, עוד מעט... מה, בעצם?

עוד מעט השיפוץ של החדר שלי יסתיים. צריך רק לעשות שפכטל ולצבוע אותו באפור.

ולשים לונגים.

ופוסטרים.

של להקות מטאל קשוחות ואפלות

תזכורת.

לא שכחתי אותך.

ואני לעולם לא אשכח.

אבל אני מוכרח להמשיך הלאה.

מוכרח.

פרימאטים

הם יצורים מעניינים.

אבל לא כשהם יושבים לידך בשיעורי פיזיקה.

לך, יא פריק.

לך לכת השטן, יא פריק.

לך תשמע מטאל, יא פריק.

קישואים=רשע.

מתישהו כל זה נמאס.

אני שוקל לגזוז.

זה מתחיל לרדת לי על העיניים ולעלות לי על העצבים.

היום היתה שביתה

אז למה, לעזאזל, כולכם באתם?!

למה אני אחד היחידים שנשאר בבית?

תבינו, העובדה שאתם כולכם שולחים הודעות באייסיקיו, ומדברים, וחושבים שאתם כאלה חשובים לא עוזרת בגרוש אם אתם לא מסוגלים ללכת אחרי הערכים שלכם בעצמכם.

הו, ושמעתי שכבוד שרת החינוך, הגברת הנכבדה לימור לבנת, גינתה את השביתה.

ושבתי-הספר מתכוונים להעניש את התלמידים הסוררים.

סלחו-לי, אבל השביתה היא זכות אזרחית בסיסית כלשהי, לא?

או לפחות, זה מה שלימדו אותי בשיעורי אזרחות.

מועצת התלמידים הארצית היא גוף שמתופעל וממומן ע"י משרד החינוך.

על אף כל היוקרה שיש להם - לא - אין להם כוח ממשי לפעול נגד משרד החינוך.

למעשה, בארץ לא קיים ארגון מסודר של תלמידים למען זכויות תלמידים.

ועדת דברת, והמסקנות שלה, נועדו לכסות את התחת של תקציב האוצר, ואין להם שום קשר שהוא לרווחת התלמיד.

שני פרקים שלמים בספר המסקנות מוקדשים לזכויות המורה ולזכויות המנהל - אך אין שום איזכור כלשהו לזכויות התלמיד.

אם לא נדבר בשם עצמנו, מי ידבר?

המורים?

המנהלים?

ההורים?

מי?

לא, אני לא הולך להסביר את הפוסט הקודם.

מאביב.

ברקע: Lord of the Rings\Blind Guardian