אני לא בדיוק אוהב את המדינה הזו.

למעשה, אני די שונא כמה דברים בה.

אני שונא את העובדה שהיא הדמוקרטיה היחידה בעולם שמבוססת על אפלייה.

אני שונא את האנשים, את החוסר אכפתיות המדהים.

אני שונא את העובדה שהמדינה הזו מוקפת במדינות עוינות, בלי שום כוונה לשנות את המצב.

אני שונא את העובדה שכל בטלן מזרח-אירופאי, שבמקרה חתכו לו את הזין, יכול לבוא ולהשתקע פה בגלל האפשרויות הכלכליות, ולעומתו, אנשים למופת כגון ג'ובאני רוסו, שאוהבים את המדינה, מוכנים לשרת בצבאה ולהצביע בבחירות, לא יכולים להתאזרח בגלל דתם.

אני שונא את העובדה שזו אחת הדמוקרטיות הבודדות בעולם שבה יש לפונדמנטליסטים ייצוג רציני בממשלה.

אני שונא את העובדה שהמדינה הזו קמה על בתיהם הנטושים של הערבים שברחו/גורשו.

אני שונא את כל הדיבורים על 'הפרחת השממה'. דאמט, אם לא נפסיק להפריח את השממה, לא תישאר לנו שממה בכלל.

אבל,

זו המדינה שלי.

אני חי בה, החברים שלי חיים בה, המורשת שלי היא של המדינה הזו. המדינה הזו היא החיים שלי.

לטוב או לרע.

או, כמו שגלי עטרי שרה פעם,

"אין לי ארץ אחרת

גם אם אדמתי בוערת."

אני לא אעזוב את המדינה הזו בחיים.

אני אשאר, ואני אשנה.

ד"א...

עם כל כמה שאני שונא את כל הדברים הנזכרים לעיל,

דגל ישראל תלוי לי בחדר, בגאווה.

ובאמצע המגן דוד פטיש ומגל =)