לחץ.

אני חוזר הביתה אחרי שעבדתי כמו כלב מ-8:15 עד 16:30. מנסה למצוא משהו לאכול. אין.

מתקשר לנדב בשביל להביא את המנואלה שלי ממנו ובסוף יוצא איתו לחפש גיטרה חשמלית. חוזר ועדיין אין אוכל.

מגלה שבבית בינתיים אבא הגיע והמשפט הראשון שהוא אומר לי הוא, "בגלל שאיחרת אתמול," [ברבע שעה] "אתה לא תוכל לצאת ללג בעומר". שיגעון. מכין לעצמי אוכל וחייב להציע לכולם, למרות שאני לא במצברוח להיות נחמד. איתי מציק לי. אני מבקש ממנו בנימוס להפסיק, וכשהוא ממשיך אני מבקש קצת פחות בנימוס. הוא ממשיך. אני צועק עליו שיעזוב אותי כבר והוא בוכה להורים שלי. בסוף צועקים עליי. כיף חיים. רוצה לראות מילאן-ליברפול. לא, אני צריך להיכנס למקלחת. עוד 5 דקות, אני באמצע האוכל? לא, עכשיו!

תסכול. כעס. אני עצבני גם-ככה, אז חייבים להרוס לי עוד יותר.

נכנס.

פותח מים. קרים.

ופתאום כל הלחץ שהיה עלי בשבועות האחרונים יורד עם המים.

ואני מוצא את עצמי בוכה,

בוכה כמו ילד קטן,

על הכול:

על לג בעומר, על דרמה, על המשחק, על העובדה שהיא לא דיברה איתי כבר 6 חודשים מזדיינים...

6 חודשים.

חצי שנה ומשפט אחד.

דאמן, אני כלכך מתגעגע.

כלכך.