אני חוזר הביתה אחרי שעתיים נהדרות. ערב, רוח קרירה באוויר, משב מרענן יחסית לתחילת הקיץ.

ערב נהדר. ממש ממש נחמד ללכת.

פתאום אני מבחין בכלב קטן. כלב. פינצ'ר, בערך, רק שהאף שלו ארוך במקצת.

סתם כלב קטנטן, כזה שעוברים על פניו ברחוב בלי לחשוב פעמיים, חוץ מ, אולי, "איכס, איזה כלב מכוער".

הוא נראה מבוגר מאוד. בערך בן 10.

הוא מוזנח. הפרווה שלו קשיחה כמעט. הוא רועד מקור.

אני מסתכל אליו, והוא אלי, ופתאום הלב שלי נמס.

אני רוכן לצידו ומתחיל ללטף אותו. ההבעה המאיימת שהייתה נסוכה על הפנים הקטנות שלו נעלמת.

הוא מיילל בשקט. מאוד בשקט. ברור שאף אחד לא ליטף אותו כבר הרבה זמן.

אני מלטף אותו בשתי הידיים, והוא, כמה למגע ולחמימות, מתקרב אליי ומתחכך בברך שלי.

אני ממלמל לעצמי, בהיסח הדעת, "כלבלב מסכן... קר לך? אתה רעב? פעם מישהו ליטף אותך ככה?"

אני נשאר באותה תנוחה בערך 5 דקות, ממשיך ללטף אותו ולדבר אליו. הוא כמעט מחייך אלי. הוא נראה חסר-0אונים ונוגע ללב במידה בל-תתואר.

ואז אני נזכר פתאום - נהיה מאוחר, אני ממש חייב ללכת.

אני מתחיל ללכת. הוא עוקב אחריי.

הלב שלי נשבר.

אני מסתכל אחורה ורואה שהוא בערך 30 סנטימטרים מאחוריי. ברור שקשה לו לרוץ עם הרגליים הקצרות שלו, ושהרעב, התשישות והקור כמעט מכריעים אותו.

אני הולך בקצב יותר מהיר. הוא מנסה לשמור על הקצב שלי אך מוותר.

אני כבר במרחק 8 מטרים ממנו, אבל אני לא יכול שלא להסתכל עליו.

הוא מלווה אותי במבט.

את ההבעה שעל הפנים שלו אני לא אשכח לעולם.