אני לא מדבר הרבה על פוליטיקה בבלוג, בעיקר כי החיים שלי מספיק מחורבנים גם ככה ואין סיבה להכניס אליהם עוד בוץ, בטח ובטח לא בוץ שלטוני. אבל בכל זאת, מספר רשמים שהצטברו בי בתקופה האחרונה סביב השיחות עם הפלסטינים:

* השיחות עם הפלסטינים ריקות מתוכן. נקודה. למה? כי הן מתנהלות מול פת"ח ואבו-מאזן, בעוד שהשליטים בפועל הם חאלד משעל, איסמעיל הנייה וחמאס. כל "הבנה" שתושג, כל הסכם שייחתם, כל דבר בסגנון יהיה טיפשי להפליא כיוון שהוא יהיה דה-יורה ולא דה-פקטו. זה לא מפריע לאף אחד, מסתבר; אחיזת העיניים היא מה שחשובה. אני מאמין ששני הצדדים - ישראל ואבו-מאזן - מאמינים שברגע שיוכלו לנופף בהישג היסטורי ושמו הסדר קבע להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינה ישראלית שני העמים ימהרו לאמץ את המנהיגים ואת ההסדר אל קרבם, ושלטון חמאס בעזה פשוט יתפוגג. משום מה, יש לי הרגשה שזה לא יקרה באף צד.

בצד הפלסטיני יש לזכור שהחמאס זכה בבחירות לא רק על המצע המדיני-בטחוני שלו, אלא גם ואפילו בעיקר על המצע הכלכלי-חברתי שלו. חמאס, ששואב השראה מחזבאללה וכמובן מהמהפכה האיסלמית באירן, מנהל מערכת ענפה של בתי ספר, מוסדות צדקה, בתי חולים ומוסדות תרבות ברוח האסלאם שקיימים בנוסף ויד ביד עם התנועה הפוליטית והתנועה החמושה. החמאס בנה עוד לפני שעלה לשלטון מערכת שלטונית לכל דבר בתוך עזה שפעלה במקביל לזו הרגילה של הרשות הפלסטינית, וכשעלה לשלטון - ומאוחר יותר אף ניצח במלחמת האזרחים שהתחוללה בעזה וגירש את רוב כוחות פת"ח לגדה - החליפו מוסדות החמאס כמעט את כל המוסדות החברתיים של הרשות. העם הפלסטיני העזתי, היושב ברובו המוחלט בשכונות עוני ושנזקק לשירותים שהחמאס מציע כמו אוויר לנשימה, לא ימהר לוותר עליו תמורת הבטחות מעורפלות ל"שלום".

בישראל לעומת זאת הקונצנזוס הציבורי הוא ש"אין עם מי לדבר". זה התחיל בנסיגה מלבנון, זה המשיך בהתנתקות וזה הגיע לשיא בעופרת יצוקה - כל פעולה שישראל יזמה הייתה חד צדדית מעיקרה. לציבור נמאס. הציבור לא מתעניין בשלום, ולאחרונה אף הוקדשה לכך כתבת שער בטיימס. אם האזרח הישראלי לא הולך לישון בלילה, זה בגלל אלימות ופשע, בגלל עוני וחינוך שמגיע לשיאי שפל בעולם המערבי שישראל מתיימרת להשתייך אליו. אפילו הקמפיין מול אירן כבר פחות מעניין אותנו. שיחות מה שיחות, הסכם מה הסכם, בסרט הזה כבר היינו כמה וכמה פעמים בעבר, ותראו מה יצא לנו. כמובן, יכול להיות ואתבדה. יכול להיות וההסכם ייחתם, ומדינה פלסטינית תקום, וחמאס יתפרק מנשקו, וגר זאב עם כבש. אני אפילו מקווה שזו התוצאה הסופית.

אני לא מאמין בזה, ואני בספק אם אפילו כבוד מנהיגינו יוכלו להאמין בדבר כזה.

* היו לביבי עשרה חודשים ארוכים מאוד להחליט מה יעשה בסיום ההקפאה. היו אלה עשרה חודשים בהם היה ראש הממשלה עסוק מאוד, בוודאי: הרי תראו את רשימת ההישגים שלו - הוא הצליח לצמצם את הפערים בין עשירים לעניים, להחזיר הביתה את גלעד שליט, לתת תשובה הולמת להתלהמויות של אירן, לשפר את תדמית ישראל בעולם, לפתח את הכלכלה, לשקם את החינוך ולהציל את ישראל מחורבן בית שלישי במו ידיו. אבל גם עם כל הפעילויות החשובות האלה, מן הראוי שכבוד ראש הממשלה יקדיש שלוש-ארבע ישיבות בסדר היום העמוס שלו לגבש איזשהי החלטת "לאן פנינו" ב-27 לספטמבר 2010. אבל ביבי - שהשם האמצעי שלו הוא "למה להחליט היום מה שיכול לעלות לי בפחות אחוזים בסקר של מינה צמח מחר?" - החליט, בדיוק לפי התוכנית, שלא להחליט עד הרגע האחרון ואם אפשר אז גם קצת מעבר לו.

מר בנימין נתניהו, כבוד ראש הממשלה, שמע נא לקולו של חייל בצבא ההגנה לישראל: אנא ממך. בחר, הצהר, ועמוד מאחורי המילה שלך. אל תיתן לסקרים וליחצ"נים להטעות אותך לגבי דעת הקהל והבטחות שווא כאלה ואחרות, אל תיתן להסכמים קואליציוניים שגם ככה לא דבקת בהם לערפל את עינייך או להורות על מעשייך. תגיע לבחירה אמיתית, מתוך ערך אמיתי, מתוך שליחות אמיתית. תגדל קצת ביצים. יש לך שקט תעשייתי מוצדק לחלוטין עד כה, אתה נהנה מהקרדיט, נצל אותו. כולנו יודעים שהשיחות הם הבל הבלים, שהן כולן מחוות ריקות מתוכן ממשי, ושגם אם יושג הסכם הוא יהיה דף עם כוונות יפות ותו לא (ר' הסכם אוסלו), אבל לראשונה זה 15 שנים מנשבות רוחות שלום באזור.

כמה משקל יש להפסקה זמנית וחלקית של בנייה מחוץ לגושי ההתנחלויות העיקריים לעומת משק כנפי ההסטוריה?

הזמן הוא עכשיו. פעל.

* היה היה פוליטיקאי בשם קאטו הזקן, שנמנה על חברי הסנאט הרומאי והיה מהמדינאים המשפיעים של תקופתו. לקאטו, כמו לכל פוליטיקאי, הייתה דעה להביע על כל נושא שעלה לדיון באותו הרגע - אך את כל נאומיו סיים באמירה "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו". למה? כי יש לפעמים מטרות מדיניות לנגד עינייך שהצורך בהן הוא קיומי, תמידי, וחייב לבוא על סיפוקו במהירות האפשרית, בלי כל קשר לכל נושא כבד משקל אחר.

הסיפור הזה נגרר יותר מדי זמן, וככל שהזמן נגרר כך הוא משחק לרעתנו - חמאס מעלה את הדרישות מחד, הלחץ הציבורי על הממשלה גדל מאידך, וכמובן מצבו הבריאותי של גלעד ממשיך להיות בגדר נעלם.

אז כמחווה לקאטו הזקן והכרה בחשיבות העניין שלפנינו - מלבד זאת, אני סבור שיש להחזיר את גלעד שליט הביתה. ועכשיו.

יום נפלא לכולם

א.ק

ברקע: Naive Ignorant Fucks!/Nasum

אני לא בדיוק אוהב את המדינה הזו.

למעשה, אני די שונא כמה דברים בה.

אני שונא את העובדה שהיא הדמוקרטיה היחידה בעולם שמבוססת על אפלייה.

אני שונא את האנשים, את החוסר אכפתיות המדהים.

אני שונא את העובדה שהמדינה הזו מוקפת במדינות עוינות, בלי שום כוונה לשנות את המצב.

אני שונא את העובדה שכל בטלן מזרח-אירופאי, שבמקרה חתכו לו את הזין, יכול לבוא ולהשתקע פה בגלל האפשרויות הכלכליות, ולעומתו, אנשים למופת כגון ג'ובאני רוסו, שאוהבים את המדינה, מוכנים לשרת בצבאה ולהצביע בבחירות, לא יכולים להתאזרח בגלל דתם.

אני שונא את העובדה שזו אחת הדמוקרטיות הבודדות בעולם שבה יש לפונדמנטליסטים ייצוג רציני בממשלה.

אני שונא את העובדה שהמדינה הזו קמה על בתיהם הנטושים של הערבים שברחו/גורשו.

אני שונא את כל הדיבורים על 'הפרחת השממה'. דאמט, אם לא נפסיק להפריח את השממה, לא תישאר לנו שממה בכלל.

אבל,

זו המדינה שלי.

אני חי בה, החברים שלי חיים בה, המורשת שלי היא של המדינה הזו. המדינה הזו היא החיים שלי.

לטוב או לרע.

או, כמו שגלי עטרי שרה פעם,

"אין לי ארץ אחרת

גם אם אדמתי בוערת."

אני לא אעזוב את המדינה הזו בחיים.

אני אשאר, ואני אשנה.

ד"א...

עם כל כמה שאני שונא את כל הדברים הנזכרים לעיל,

דגל ישראל תלוי לי בחדר, בגאווה.

ובאמצע המגן דוד פטיש ומגל =)