דירה חדשה בחיפה, מרגיש נפלא. כמעט כמו שרציתי שזה יהיה. לפעמים הכמעט הזה טריוויאלי, לפעמים הוא מציק, ולפעמים, כמו עכשיו, הוא נוראי. שון חזר לארץ, חן השתחרר, יש את כל האופציות בעולם לעשות פחות או יותר הכל. אני בסיר הבשר שלי, בפינה הקטנה והעדיין לא כ"כ חמימה שצה"ל הואיל בטובו להעניק לי אחרי חצי שנה של מלחמות (ולא שלפני זה משהו הלך לי בקלות בהקשר הצבאי, אבל ככה זה, צבא). יש תוכניות, כמו תמיד - לקנות טלוויזיה לחדר? בגדים חדשים? לתקן את המסך (כסרבאק איתי)? לא יודע, אני או עובד או מתעצלן. אני חייב שיהיה פה מישהו שימשוך אותי, אני חייב להיות מובל באף. זו אחת הסיבות היותר מגניבות לגור עם חן, איתו בדוק יהיה לי את כל הדברים האלה. שון דרוויש בקטע הזה, אבל בקטעים אחרים (ובנסיבות אחרות) הוא משך אותי המון למעלה.

סאטלות שבאות והולכות. קטעים. אני כבר לא מתחבר לכלום, באמאשלי, שום דבר לא מדליק אותי. כרגע אני רוצה בגדים חדשים ואייפון 4. ואז מה? לא בא לי מסיבות. לא בא לי חברים. לא בא לי הופעות. לא בא לי כלום. בא לי שיער, ופירסינגים, ולהשלים את השרוול.

זו כנראה הפעם הראשונה בחיים שלי שאני רודף אחרי ההתחייבויות הכספיות שלי. אי אפשר לומר שאני ממש לחוץ על העניין, אבל באופן כללי כלשהו ההוצאות שלי וההכנסות שלי פחות או יותר שוות. מה שכן, בגלל שרוב ההוצאות שלי תחת סעיף "שוטף" (סיגריות וכל מה שקונים כשנכנסים לקיוסק, פאבים וכו') אני מרגיש שאני עובד לריק ושאין לי כסף לדברים שאני רוצה באמת. לעבוד יותר וזה, צריך, נחוץ, ממש. באמת. כמו שצריך לקפוץ לרמב"ם ולסדר את העניין ההוא מהתאונה, כמו שצריך לדבר עם כל האנשים האלה שאני אוהב פחות או יותר ולשמור איתם על איזשהו קשר סביר.

לא יודע, אם יש מישהו שקורא פה ואני בקשר און-אנד-אוף איתו, שתבינו, באמאשלי, אני אוהב אותכם! ממש. את כל אחד מכם בנפרד. והכי הייתי רוצה שנשב לקפה או משהו, תמיד, באמאשלי, חולה עליכם. אממה, אני לא בנאדם כזה ששומר על קשר. לא יכול. לא בDNA שלי. תרימו טלפון, נשב, נקבע משהו ובכיף. באמא בכיף. אבל אל תצפו לשיחות אלא אם אני צריך ממכם משהו. באמת. ככה אני. וכל אחד מכם מיוחד. ואת כל אחד מכם אני אוהב. ו"אניט זה לא כמו כולם!" או "אני זה לא אף אחד!" רלוונטי לגביכם. באמת. אבל אני לא כזה. אז די.

נראה לי שמה שבאמת חסר לי בחיים, אבל באמת, (חוץ מכסף,) זו אהבה חדשה. למשהו או למישהי; אפלטונית או רומנטית; לא יודע, כל דבר שיציל אותי מהלופים צבא-עבודה-דירה-פאב-צבא-עבודה-דירה. לא יכול להחזיק ככה, אווזי הבר קוראים ואני מת לעוף. משהו שיוריד אותי לקרקע... לא יודע.

טוב בקיצר אם את כוסית, מצחיקה, אינטליגנטית, חזקה, עצמאית, מגניבה פצצות ופנויה - אני מבשל, מחזיק לך את הדלת, משלם עלייך ביציאות, עושה ספונג'ה וזיין על. גם נראה סבבה ומתלבש בסט. דברי איתי וזה.

א.ק

וואו, איזה חרא פוסט זה. אבל אין לי משהו אחר אז כסרבאק.

ברקע: Lies/הבנות נחמה

מפרץ חיפה בגשם, מהחלון של הסלון (סטגדיש).