לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


לפרצוף.

כינוי:  אביב.

בן: 34

MSN: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2005    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2005

וואו, לא הייתי המון זמן [וזה נשמע כמו פתיחה לפוסט פקאצות].


התגעגעתם? [וזה נשמע אפילו יותר פקאצי.]

טוב, אז אני פה, ואיתי המחשב, שחזר לפעול. הוריי.

אתמול היה טקס סיום. היה מאאאגניב. מאוד. ווייייי. מור הייתה [!]. אירוע אקסקלוסיבי, אם כך.

חטפתי מכות על הבמה, פעמיים. בקרוב תמונות, ברגע שאני אצליח למצוא את הכבל של הUSB [מצלמה דיגיטלית ארורה].

שמתי ג'ל, בפעם הראשונה מאז שהתחלתי לגדל שיער. והקטע המפחיד הוא, שהמון אנשים אמרו שזה מתאים לי. בלעכס =/

הממ... אולי אני אעשה מולט?

לאאאא, זה ללסביות ופריקים.

היום היה בריכה, והיה כיף! המונים!

אני הוכחתי, כתמיד, עד כמה אני פריק: באתי לבריכה עם בגד-ים ותיק של אולסטאר [ויתרתי על הגופייה והנעליים], עם שלושה תליונים ושיחקתי פריזבי. היה פלואו טוב.

אני מתחיל לכתוב ספר, פנטזיה סטייל "Forgotten Realms".

אני צריך לפרסם מתישהו את הפרולוג. אולי עכשיו?

 

 

פרולוג

הרחק, בעידנים הקדומים של הזמן, הסתופפו בעיר המיתית ראהמן בני כל הגזעים הטובים: בני אנוש, גמדים, ננסים, בני-מחצית, אלפים וכל שאר הגזעים הפועלים למען הטוב.

בכרך הענקי של התבוללות ואחדות, יצרו התושבים את כיפת החכמים האגדית, משכן כל הידע. באקדמיה של הכיפה למדו צעירי העיר את אומנויות הכישוף והחרב, ושמם הלך לפניהם כהרפתקנים נועזים ומעולים.

אך במרוצת השנים, השתנה הדבר.

בני-האדם, חשדנים מטיב גזעם הנמהר והפזיז, החלו לחשוש מפני שאר הגזעים.

הם הסתגרו ברחובות משלהם, צפו בבני הגזעים האחרים ברתיעה מעורבת בתיעוב.

כל אדם בעיר ידע שהמצב העדין עלול להתפוצץ כל יום, אך בני שאר הגזעים, ובעיקר האלפים, שהיו המיעוט המשכיל, ניסו לגשר בין כל העמים ולהביא לשלום.

אך כל מאמציהם היו לשווא.

יום אחד ערכו בני-האדם אספה, ובה הכריזו אל בני הגזעים האחרים שהעיר הגדולה שייכת אך ורק לבני האנוש.

בני שאר הגזעים, נזעמים ונקמניים, התאספו מחוץ לחומות העיר, והטילו על העיר כישוף נורא: הם שילחו את העיר אל בטן האדמה, אל עולם המעמקים האפל.

בני האנוש נועדו למות. היה ברור לכל שאין ביכולתם לשרוד בעולם האכזר שמתחת לפני הארץ.

אך למרבה הפלא, הם אכן שרדו.

קוסם-אלף בשם נאיילו חמל על בני האנוש הרבים, והטיל על תושבי העיר קסם נוסף, שגזל את כוחו והביא למותו:

הוא העניק לבני-האנוש את היכולת לראות באפלה.


הסיפור עוסק, בגדול, בברנש בן 20 בשם דוני וינדו [Doonie Vinedo], שסיים את תקופת חניכותו באקדמיה ויצא יחד עם חבורה של הרפתקנים לגלות מה יש מעבר לעולם המעמקים. יהיה מגניב.

 

אשמח לשמוע תגובות על הפרולוג והעלילה.

 

אביב.

נכתב על ידי אביב. , 18/6/2005 01:11   בקטגוריות מה נשתנה  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ולכל מי שאמר שלבע"ח אין רגשות.


אני חוזר הביתה אחרי שעתיים נהדרות. ערב, רוח קרירה באוויר, משב מרענן יחסית לתחילת הקיץ.

ערב נהדר. ממש ממש נחמד ללכת.

פתאום אני מבחין בכלב קטן. כלב. פינצ'ר, בערך, רק שהאף שלו ארוך במקצת.

סתם כלב קטנטן, כזה שעוברים על פניו ברחוב בלי לחשוב פעמיים, חוץ מ, אולי, "איכס, איזה כלב מכוער".

הוא נראה מבוגר מאוד. בערך בן 10.

הוא מוזנח. הפרווה שלו קשיחה כמעט. הוא רועד מקור.

אני מסתכל אליו, והוא אלי, ופתאום הלב שלי נמס.

אני רוכן לצידו ומתחיל ללטף אותו. ההבעה המאיימת שהייתה נסוכה על הפנים הקטנות שלו נעלמת.

הוא מיילל בשקט. מאוד בשקט. ברור שאף אחד לא ליטף אותו כבר הרבה זמן.

אני מלטף אותו בשתי הידיים, והוא, כמה למגע ולחמימות, מתקרב אליי ומתחכך בברך שלי.

אני ממלמל לעצמי, בהיסח הדעת, "כלבלב מסכן... קר לך? אתה רעב? פעם מישהו ליטף אותך ככה?"

אני נשאר באותה תנוחה בערך 5 דקות, ממשיך ללטף אותו ולדבר אליו. הוא כמעט מחייך אלי. הוא נראה חסר-0אונים ונוגע ללב במידה בל-תתואר.

ואז אני נזכר פתאום - נהיה מאוחר, אני ממש חייב ללכת.

אני מתחיל ללכת. הוא עוקב אחריי.

הלב שלי נשבר.

אני מסתכל אחורה ורואה שהוא בערך 30 סנטימטרים מאחוריי. ברור שקשה לו לרוץ עם הרגליים הקצרות שלו, ושהרעב, התשישות והקור כמעט מכריעים אותו.

אני הולך בקצב יותר מהיר. הוא מנסה לשמור על הקצב שלי אך מוותר.

אני כבר במרחק 8 מטרים ממנו, אבל אני לא יכול שלא להסתכל עליו.

הוא מלווה אותי במבט.

את ההבעה שעל הפנים שלו אני לא אשכח לעולם. 

נכתב על ידי אביב. , 8/6/2005 22:17  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אל תדאגו, אני עדיין בחיים. המחשב שלי, לעומת זאת...


לא כ"כ. הוא נפל ומאז הוא פשוט מפסיק לתפקד. ניחא.

לפחות הפוסט הזה נכתב מהלפטופ החדש-דנדש של אמא! ווייי!

לאמא הייתה פריצת-דיסק קלה [כן, היא בסדר, לא, היא לא תעבור ניתוח - תגובות כגון "שתהיה בריאה" אי-רלוונטיות], לכן בחודש וקצת האחרונים היא הייתה די מרותקת למיטה ולספה בסלון. לא נעים. בכל מקרה, המפעל שבו היא עובדת נתן לה לפטופ, כדי שהיא תוכל לעבוד מהבית, וזה כיף! המונים! יש לפטופ!

דרמה ממש ממש משתלט לי על החיים. בעיקרון, כבר סיימנו עם כל התמונות ועם התלבושות - נשאר רק מיקרופונים, וזהו.

אבל זה מתיש. אני ממש עייף כל הזמן, ואין לי זמן לכלום. בהה.

בשעה טובה קניתי מיתר רביעי. וואלק, הידד! [תודה רחלי]. כבר יותר מחודש שאני מנגן בלי רביעי, ולא היה לי זמן לקנות. באסה.

ומה עוד?

יוני.

יוני!

יוני, דאמט! וווווווייייייייייייייייייייייייייי!

עוד 13 יום חופש! חופש!!!

72 ימים נפלאים. יש לי מה לעשות הקיץ, לשם שינוי.

בריכה, קורס מד"צים מהמחנות, לישון, לאכול, פריזבי [!], אולי איזה כנס מנל"נ...

יהיה כיף. המונים.

בזמן האחרון אני מתחיל להשתמש במילה "פאנן". זה מאוד משעשע.

 

ים וחול, חופש גדול, [אווה משפיעה עלי יותר מדי]

 

אביב.

ברקע: The Unforgiven\Metallica מהמערכת [כי אני בחדר! כי אני רושם פוסט מהלפטופ! מואהאהא!]

 

נכתב על ידי אביב. , 7/6/2005 18:33   בקטגוריות מה נשתנה  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





43,916
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , צבא , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאביב. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אביב. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)