הבוקר שלי התחיל בעצם ברביעי בצהריים. יצאתי מהבסיס והייתי בדודא רצינית למסיבת פריקים שהתקיימה אותו ערב בקריות. קבעתי, בנפרד, עם 6-7 אנשים שונים לאותה מסיבה, רובם גם ככה היו מתוכננים להיות בה. באזור 22:30 בלילה, כשאני כבר לבוש ומוכן ורק מחכה לטלפון מאחד הפרטנרים שיאשר הגעה, כולם מתחילים להתקשר ולבטל, כל אחד מסיבות שונות. ב-22:45 כבר הספקתי לעשות שני ראש ולהירדם. קמתי בשמונה וחצי בבוקר, על הספה, עם כאבי גב.

התבאסתי קצת שהקדמתי את השעון המעורר, החלטתי לעשות בוקר פרודוקטיבי. אז אחרי שעשיתי טיפול ללדרמן (נקיון, שימון והשחזה) הצצתי בטבלת המשימות שהכנתי כשהייתי מסטול לפני כמה ימים. גיליתי שיש לי שתי משימות שאני יכול לדחוס הבוקר: שכפול מפתחות ללוסי חברה שלי, ותיקון השלט של היס בבנק הדואר. יום לפני כן הקצינה שלי ביקשה ממני להישאר בבסיס עד 19:00, אז סגרתי איתה שאני מגיע רק ב-12:30. לכן כשיצאתי מהבית ב-10:30, הייתי בטוח שאספיק את כל מה שארצה ושאפילו אקדים לבסיס. בשכונה שלי יש שתי תחנות: קרובה, בה עובר קו 9 שמגיע עד הכביש הראשי אבל לא ממשיך לכיוון שאני צריך, ורחוקה, בה עוברים הקווים אותם אני צריך בעצם כדי להגיע לבנק הדואר.

ירדתי לתחנה הרחוקה. עברתי בערך חצי דרך, עצרתי, נזכרתי ששכחתי את השלט וחזרתי הביתה. ירדתי שוב והפעם החלטתי להתעצלן ולהישאר בתחנה הקרובה, בה עובר אוטובוס כל 10 דקות. אמנם זה ייקח לי יותר זמן מברגל, חשבתי לעצמי, אבל אני יכול להרשות לעצמי לחכות. אחרי 25 דקות עליתי לאוטובוס (בשביל 400 מטרים מסכנים!!!), ירדתי ממנו בתחנה רק כדי לראות את האוטובוס שהייתי צריך חולף. חיכיתי עוד כמה דקות, הגיע הקו שמגיע לבנק הדואר ועליתי עליו.

ירדתי בבנק הדואר. סגור לרגל שיפוצים. שיט.

ידעתי איפה נמצאת החנות של המשכפל - ברחוב חניתה, כ-20 דקות הליכה מבנק הדואר. לא הכרתי אוטובוס שמקשר בין התחנות אז החלטתי ללכת ברגל. בחוץ חום אימים. אחרי 20 דקות מיוזעות הגעתי למשכפל וביקשתי ממנו לשכפל את המפתחות שהיו לי בצרור. הוא הסתכל שנייה על המפתחות ואמר לי שאת האינטרקום הוא יכול לשכפל, אבל את הרב בריח לא. אמרתי תודה והלכתי, והמוכר אמר לי שיש משכפל אחר למעלה בשכונת זיו. הבנתי שאין אוטובוס שמקשר בין התחנות ושכדי להגיע אני צריך לחזור כ-20 דקות ברגל למקום ממנו הגעתי.

עצרתי בקיוסק לקנות שתייה ומצית. למה סיגריות, חשבתי לעצמי כשלקחתי איתי בבוקר קופסה כמעט מלאה. הרי רק לכמה שעות אני מחוץ לבית, ואני אהיה עסוק. התחלתי ללכת. אחרי רבע שעה, הפעם בעלייה, הגעתי לתחנה. עליתי לאוטובוס שהגיע מהר, למרבה ההפתעה. שתי תחנות לפני התחנה שלי, טלפון מאמא. אתה זוכר שיש אזכרה היום ב-18:00 לסבא?

שיט.

שיט שיט שיט שיט שיט שיט שיט שיט שיט שיט פספסתי את התחנה שלי.

ירדתי בתחנה הבאה וחזרתי כמה דקות ברגל. הגעתי למשכפל, שכפלתי את המפתחות, צ'ק 1!!!

חזרתי לתחנה. בינתיים חיפשתי באינטרנט ומצאתי שברחוב מוריה, שאני מכיר ויודע בערך איך ואפילו איזה קו (!) מגיע אליו, יש סניף בנק הדואר. עליתי על הקו שמגיע. במרכז חורב הקו לוקח ימינה לכיוון מוריה, אבל הרחוב נקרא חורב כשהאוטובוס פונה. רחוב מוריה מתחיל כמה מטרים אחרי. אז האוטובוס לקח ימינה לכיוון מוריה. ראיתי שהרחוב נקרא חורב, התבלבלתי ואינסטינקטיבית ירדתי מהאוטובוס שהדלת האחורית שלו בדיוק נפתחה. הבנתי שאני דביל ושברור שזה הכיוון שאני צריך ועליתי עליו בחזרה מהדלת הקדמית. החלטתי שאני פשוט אצלצל כשאראה בנק הדואר. האוטובוס התקדם לתחנה הבאה שהייתה לפני פנייה. לא ראיתי בנק הדואר. האוטובוס עבר את הפנייה. בנק הדואר. שיט. ירדתי אחרי 3-4 דקות והתחלתי לחזור 12 דקות ברגל, בעלייה. לקראת הסניף הלכו לפניי שני ילדים בני 16, והם הלכו נורא לאט וזו הייתה מדרכה צרה. אחרי כמה שניות בהן ניסיתי לעקוף ולא הצלחתי, אמרתי על הזין ועברתי ביניהם בדחיפה (עדינה) ו"סליחה". תוך כדי פתאום אני מבין איזה דבע יצאתי וכמה הייתי מתעצבן אם מישהו היה דוחף אותי ככה, אז התחלתי ללכת אפילו יותר מהר כדי להימנע מפדיחה. נכנסתי לבנק הדואר, לקחתי מספר, יצאתי לעשן סיגריה ושניהם נכנסו לבנק. שיט.

זהו, תיקנתי את השלט. יצאתי מבנק הדואר והתחלתי ללכת לכיוון התחנה. היו שתי תחנות ברחוב: קרובה בה עברו שני קווים לחוף הכרמל, ורחוקה בה עברו איזה 8-9 קווים לחוף כרמל. החלטתי ללכת לרחוקה. כבר הייתי באיחור ומיהרתי. כמעט הגעתי וראיתי את קו 11 שמגיע לחוף כרמל נכנס לתחנה. דפקתי ספרינט, פספסתי את האוטובוס, שני ערבים צחקו עליי, חיכיתי בתחנה והגיע קו 29. היה כתוב עליו "חוף כרמל" אז עליתי. כמה דקות אחרי שהוא התחיל לנסוע הבנתי שמכל הקווים שעוברים שם לחוף הכרמל, זה היחיד שלא ישיר!!! אז עשינו סיבוב רבע שעה בכל רמת אשכול (למה צריך להסתובב כל כך הרבה בשכונה שיש בה שני רחובות בדיוק?) וסוף כל סוף הגעתי לחוף הכרמל ומשם לבסיס.

סיפרתי לקצינה שלי את כל הסיפור. היא צחקה בהתחלה, אבל כשהגעתי לקטע של האזכרה היא אמרה לי שאין לה מה לעשות בשבילי. כמובן שכשניסיתי למצוא מחליף גיליתי שאין מרותקים, אין אף אחד שנשאר עד מאוחר, וכן הלאה. נכנסתי למחסן שלי ובאתי להוריד חולצה ולהתחיל לעבוד, כשראיתי שהמב"ס נמצא במחסן. אני עם גופיית סבא מתחת לחולצה, בצבא אסור חולצות בלי שרוולים (אפילו שלנו במחסן מותר לעבוד בגופיות עם שרוולים), אז הייתי חייב לשבת ולחכות עד שהוא יילך כדי להתחיל לעבוד. התחלתי לעבוד ומיד איבדתי את הדף שהייתי צריך, והייתי צריך לחכות 10 דקות שהמשרד יתייבש ועוד 15 דקות שיכינו לי דף חדש. סיימתי, יצאתי מהבסיס בשמונה בערב.

הדלקתי סיגריה.

נגמר.

א.ק

ברקע: Majour/Glassjaw